מיטל רגב: מיטל רגב מקיבוץ ארז,
אהה, נשואה לדודי.
הורים לשני ילדים,
טליה בת שש עשרה ודור
בן, אה, שלוש עשרה.
וגרים בארז משנת 2012.
חברי, חברי קיבוץ מ-2015.
אה, גרים בשכונה
החדשה, צמוד לגדר.
דודי רגב: דודי רגב.
כנ"ל. אהה, זהו.
עוסק בלשמח ילדים עם
אטרקציות לאירועים.
אוהב את קיבוץ ארז.
מראיינת: מה זה ארז עבורכם?
מיטל רגב: בית. תמיד אמרנו את זה.
ב-- ברגע שהגענו לארז א, הב,
אנחנו חיפשנו, אממ,
מקום בעצם, אהה,
לגור בו באחד הקיבוצים.
אה, הרבה זמן,
כאילו ב-- ב-- בקטע של להשתקע,
אותי פחות עניין, אה,
חברות בקיבוץ, לא, לא דיבר
אליי כל כך להיות חברת קיבוץ.
אבל כן דיבר אליי
השקט, הפסטורליות,
השדות, אה, הילדים,
הביטחון, החופש.
אהה, לעומת זאת, דודי
כן רצה להיות חבר,
אז היינו צריכים למצוא קיבוץ,
שיש בו מסלול לחברות.
אה, וכשהגענו לארז
ז-- זה היה ברור
ש-- ששם אנחנו רוצים ל--
להיות, להקים את הבית.
מראיינת: תקחו אותנו
ל-6 לאוקטובר.
דודי רגב: שישי?
מראיינת: יום שישי. שישי, כן.
דודי רגב: אממ, יום רגיל,
יום, אה, שישי.
שום דבר מיוחד לא קרה ביום הזה.
מיטל רגב: היינו עם חברים טובים,
עם חברה טובה שלי.
נפגשנו איתם בלוינסקי בתל אביב.
דודי רגב: נכון.
מיטל רגב: והילדים לבד בבית.
טליה עובדת בקונדיטוריה
שבקיבוץ ודור לבד בבית.
והרגשנו הכי בטוח.
זאת לא הייתה שאלה בכלל,
אם להשאיר אותו בבית
או לא. נוסעים.
דודי רגב: נכון.
מראיינת: וחזרתם באותו [לא ברור]?
מיטל רגב: חזרנו באזור 15:00,
16:00, משהו כזה.
מתארגנים לשבת, מבשלים,
מסדרים את הבית,
אוכלים ארוחת ערב עם חברה,
דודי רגב: נכון.
מיטל רגב: ועושים סיבוב עם
הכלבות בערב והכל רגיל.
מראיינת: ואז, 07.10 בבוקר?
דודי רגב: אז בבוקר
מתחיל ה, 06:30,
מתחיל הצבע אדום, צבע אדום,
אבל ברמה שבחיים לא הכרנו.
אנחנו רגילים לצבע אדום,
לא מתרגשים מצבע אדום.
אני אפילו מהמשוגעים שיוצא
ומסתכל ונהנה מה-- מהמופע.
מיטל רגב: מופע הזיקוקים.
דודי רגב: ובאמת היה משהו מוזר,
כי לא הפסיק, היה
חצי שעה בלי הפסקה.
מוזר. ואז ראינו גם,
את האלה שצונחים בנתיב העשרה.
אבל לשנייה לא קישרתי, לא,
מיטל רגב: לגודל האירוע.
דודי רגב: לא, לא חשבתי שזה,
איזה מחבל.
חשבתי מישהו צונח.
מיטל רגב: לא, אני
ידעתי שזה מחבל.
זה היה ברור, כי
בצוק איתן ב-2014,
ב-09:00 בערב, אה,
ישבנו לראות חדשות, ואז יש מבזק,
מתחילים כמובן קסאמים
ועניינים ואזעקות,
ואז בטלוויזיה: "יש חשש
לחדירה בנתיב העשרה,
של מחבל עם מצנח".
אז לי זה היה ברור שזה מחבל,
וגם אמרתי לו: "יש חדירת
מחבלים, כי יש מצנח".
אבל עדיין לא הבנתי
את גודל האירוע.
תמיד כשיש חדירת מחבלים,
וגם אצלנו בארז,
פעם בכמה יש התראה.
אז יש אחד, תופסים אותו
בפרדס ושם נגמר האירוע.
אף אחד לא דמיין לעצמו,
שזה יהיה סדר גודל האירוע.
לא, לא חשבנו אפילו
בסנריו הכי גרוע שז--
שזה מה שהולך לקרות.
דודי רגב: כל הזמן סיפרו לנו,
שיש איזה חמישה–שישה מעגלי אבטחה,
שמחבל צריך לפרוץ,
כדי להגיע אלינו.
מיטל רגב: יש גדר אלקטרונית
של שני מליון שקל.
דודי רגב: עכשיו, אנחנו
ה, אנחנו הבית ה,
שמול השער, מול הכניסה
האחורית של הקיבוץ.
וגם כשבחרנו את השטח הזה,
כשבנינו, יכלנו לבחור איזה
שטח בשכונה שאנחנו רוצים.
וזה היה בית בודד,
ומיטל מאוד היה חשוב לה
להיות בבודד ולא בדו־אים.
ו-- וגם ה,
הוא היה בית שיש לו,
אה, שלושה–ארבעה כיווני אוויר
ושקט והוא באמת בודד כזה.
ואמרו לנו: "אבל אם ייכנס
מישהו לקיבוץ, אתם ראשונים".
אני אמרתי: "בחיים לא יכול להיות,
שאם מישהו ייכנס,
הוא ייכנס בדרך המלך".
מה שנקרא, הוא ייכנס
מהשטחים, מהפרדס, מהאבוקדו.
ובאמת נכנסו מאבוקדו
גם באותו יום,
אבל חלק באו מהשער,
מהכניסה וזה היה סנריו שלא,
לא דמיינתי אותו
בשום, בשום נקודה.
אנחנו כל הזמן בשדות.
אנחנו, היא במיוחד מתאמנת ורציני,
אני קצת פחות רציני,
אבל גם, כל הזמן,
אה, בשדות רצים,
הולכים עם הכלבים,
הולכים להביא פרי, או, אה,
אנחנו נהנים מה,
מאוד אוהבים את השדות.
היא רצה לבד קילומטרים
בעומק השדות, מה שנקרא.
בחיים לא היה חשש,
היה חשש מכלבים.
אז היא הביאה, יש לה
איזה ספריי פלפל,
אבל, אה,
מי--מישהו שיבוא
וייקח רובה ויירה?
מראיינת: ממש סיטואציה
שאתה לא עלתה לך?
דודי רגב: לא הייתה. לא הייתה.
מיטל רגב: תראי, אני יצאתי
באותו בוקר ב-06:20 לרכוב.
בדיוק מהשער, מאותו שער
שנכנסו ממנו עשר דקות
לפני זה, אחרי זה.
וראיתי משהו שיושב על הכביש,
וזה לא דמה לשום חיה שפגשתי.
זה לא היה כלב, זה לא היה
צבוע, זה לא היה כלום.
זה היה משהו כמו משולש כזה,
שאחר כך הבנתי, שכנראה שזה
היה מחבל שכרע על הברכיים.
מראיינת: איפה ראית את זה?
מיטל רגב: על הכביש
ש, מהשער הכחול.
יש כביש של קילומטר שלוש
מאות, שמוציא לכביש ארבע.
מראיינת: אוקיי.
דודי רגב: כביש 4 זה לעזה.
מיטל רגב: שאם את
לוקחת, אה, שמאלה,
דודי רגב: שמאלה זה עזה.
מיטל רגב: זה למעבר
ארז וי--ימינה זה
לנתיב יד מרדכי ואשקלון.
וזה המסלול שלי כל, אה, כל הזמן.
כל, אהה, כל יום שבת בבוקר,
אני רוכבת על הכביש הזה,
משם נכנסת לשדה, עושה הקפה,
פוגשת את החברים שלי,
שנרצחו באותו יום.
אנחנו, אני פוגשת
אותם בשתי נקודות.
ו, אממ, אני ממשיכה לזיקים, ל--,
דרך השמורה של יד
מרדכי, נתיב וזיקים.
ובגלל שראיתי את מה שראיתי,
והייתי בלי הגז פלפל,
כי שכחתי איתו בבית, אז, אה,
החלטתי שאני לא
ממשיכה וחזרתי הביתה,
לקחת את הגז פלפל
ולצאת מהכיוון השני.
זאת אומרת, הבנתי שיש משהו,
לא תיארתי לי בח-- בחיים שזה
מישהו שיושב על הכביש, ה,
ו-- ועוד תהיתי אם לרד,
לחזור לאותה נקודה ופשוט ל,
במקום על הכביש לרדת לשדה, כי יש,
אני יכולה לרכוב בשדה ואני
יכולה לרכוב על הכביש.
והחלטתי אינטואיטיבית,
לא לחזור לשם ופשוט
לצאת מהכניסה השנייה.
וכשהגעתי לכניסה השנייה, אה,
יצאתי דרך הפרדסים ואז התחיל
כל הסיפור, כל הבלאגן.
דודי רגב: הצבע אדום.
מיטל רגב: שאני בעצם במיקום שלי,
בדיעבד, אחר כך אני מבינה,
שהייתי במרחק של שלושה קילומטר
מהחברים לריצה, שנרצחו שם.
ואני מחליטה להסתובב,
כי זה פשוט לא בטיחותי.
לא כי פחדתי, אלא אני
מבינה שיש פיצוץ,
אל פיצוץ, אל פיצוץ,
וכל הרסיסים האלה,
פשוט יכולים, אה,
להרוג אותי כי הם יפלו.
וכשהם נופלים אז אפשר להיפגע.
ואני חוזרת, אה, הביתה בעצם.
מראיינת: ואת מוצאת את
המשפחה איפה? בבית?
מיטל רגב: בחוץ.
מראיינת: בחוץ? לא פחדתם?
מיטל רגב: רואים מופע ה, עם השכן.
מראיינת: לא נכנסתם לממ"ד?
מיטל רגב: לא.
מראיינת: אוקיי.
מיטל רגב: רואים את מופע
הזיקוקים עם השכנים.
ואז כשראינו את המצנח,
הבנתי שיש חדירת
מחבלים ונכנסנו הביתה.
מראיינת: קחו אותנו מהרגע הזה,
אתם בבית, כן?
דודי רגב: אנחנו בבית,
אנחנו בממ"ד. כי גם,
מיטל רגב: לא,
התכנסנו בסלון קודם.
דודי רגב: בסלון.
מיטל רגב: ישבנו,
דיברנו, ניסינו להבין
ואני הולכת למחסן להביא מזוודה.
כי אמרתי: "זה ברור שמתפנים,
כאילו, אין פה מה לחשוב".
אהה, אני פותחת את
המזוודה על המיטה,
כדי להתחיל להכניס דברים
ואני אומרת לילדים
: "תתחילו לארוז",
ושומעים נשק, יריות
של, אה, נשק קל.
ובשלב הזה אנחנו נכנסים לממ"ד.
אנחנו נכנסים לממ"ד ו,
אממ, מנסים להבין מה קורה.
אממ, ואז אני מקבלת
טלפון מחבר טוב,
שגר בנחל עוז,
שבעצם הוא אומר לי ש,
הוא אומר לי: "מיטל,
יש לי מחבלים בבית".
ואני שומעת את אשתו
מדברת עם המחבלים, אה,
ומנהלת איתם משא ומתן
ואומרת להם: "אהה,
אנחנו מלבישים את הילדה, תחכו",
כאילו הם ניסו למשוך זמן,
כי הם רצו להוציא אותם מהממ"ד.
ו--, ואז אני מבינה
שאנחנו באירוע גדול ואני
מתחילה להוציא בקבוצות,
בקבוצה שאני מכירה, של מג"ב,
שיש למיקי מחבלים
בבית ותשלחו כוחות.
ואני עוד לא מעכלת, שגם
לי תכף נכנסים הביתה.
אהה, ואז,
אממ, אמא של, אה,
חבר כיתת כוננות, של אמיר,
שנהרג, הוא ראה את ההודעה שלי,
כי גם היא באותה קבוצה.
היא נוחתת מקפריסין באותה
שעה ובגלל שהיא הייתה
יו״ר צח״י לשעבר,
היא עדיין הייתה בקבוצה
של כיתת כוננות.
אז היא כותבת בכיתה, לכיתת כוננות
: "מיטל מדווחת שיורים
לה בתוך הבית".
כי בקבוצה של מג"ב,
התחילו לשלוח: "תגידו לי
מה, תגידו מה קורה?".
כאילו ש, בגלל שדיווחתי
על מיקי אז שאלו
אותי מה קורה איתי?
דודי רגב: היא מתנדבת במג"ב.
מיטל רגב: כן.
דודי רגב: צריך להזכיר את זה.
מראיינת: [לא ברור]?
דודי רגב: כן.
מיטל רגב: כן. אז כתבתי
שיורים לי בתוך הבית.
ואז היא ראתה את זה ושלחה
את כיתת הכוננות
בעצם, אלינו בבית.
אהה, ואז מתחיל קרב יריות
ב, מסביב לבית שלנו.
מראיינת: אז הבית נפגע מירי?
דודי רגב: בטח.
מיטל רגב: כן. ואנחנו
יושבים בממ"ד שנינו,
ואני כל הזמן שואלת
אותו: "איפה הצבא?
כאילו, איפה הצבא?
אנ--אני לא שומעת מסוק בשמיים,
אני לא שומעת כלום. מה קורה?"
ואני שומעת את כיתת כוננות,
גם עונה, שואלת אותו
דבר: "למה אין כוחות?
איפה הצבא? למה הוא
לא הגיע?". אממ,
דודי רגב: ואז דופקים לנו בדלת,
מיטל רגב: כן.
דודי רגב: שומעים,
טו, טו, טו. אז אני
יוצא מהממ"ד ואני שואל: "מי זה?"
אז הוא אומר לי: "זה בן".
בן מהכיתת כוננות,
הוא חבר מהכיתת כוננות.
מראיינת: בן סדן?
דודי רגב: כן. אז אני
פותח לו את הדלת,
אז הוא אומר לי: "בוא תעזור לי".
ואז אנחנו מושכים את אמיר,
אמיר נפצע, אז משכנו
אותו לכניסה לבית אצלנו.
מיטל הגיעה, ישר התחלנו לחפש,
להבין מאיפה יורד
הדם, כי ירד לו דם,
אה, ממש, אה, כמות גדולה.
מיטל מצאה את החור, סתמנו,
והוא היה בלי הכרה
והתחלנו לעשות לו עיסוי.
מיטל רגב: התקשרנו למד"א.
אהה, האא,
מדריכה אותנו לעשות כל מיני
בדיקות "תלחצו פה, מה קורה?
תפתחו את העיניים",
ניסתה להבין מה קורה ואז היא
אומרת לי: "תתחילי החייאה".
אמרת לה: "אוקיי,
אבל מה עם הנקב?",
כי הנקב היה פה באזור של הכתף.
עכשיו, אם אני עושה, אם אני
בעצם הופכת אותו ועושה החייאה,
אין לי דרך, אה, לתפוס לו.
אז היא אומרת לי: "זה לא משנה
עכשיו הנקב הזה, זה לא רלוונטי.
תתחילי החייאה". אז
אני מתחילה החייאה,
ואז היא אומרת לי: "מה קורה?
יש תגובה?", אני אומרת לה:
"לא". אוקיי, עוד פעם.
אני עושה כמה דקות
החייאה, "יש תגובה?"
ואז היא אומ, אני אומרת
לה: "לא, אין כלום.
הוא אותו, הוא באותו מצב".
ואז היא אומרת לי: "טוב, אז, אה,
תמשיכי החייאה ואם יש משהו אז,
אהה, תתקשרי אליי".
ובשלב הזה אני מבינה שהיא מבינה.
אבל אני לא הבנתי.
כי מבחינתי, היה צריך
להמשיך ולעשות את החייאה,
אהה, וזהו,
ואני ממשיכה החייאה ולא
קורה כלום, שום דבר.
שום דבר וכלום. ואז דודי
התקשר לשכנה שהיא פרמדיקית,
והוא העלה אותה בוואטסאפ וידאו.
וגם היא עושה את הבדיקות
שלה ואז היא אומרת: "אה,
מיטל, תפסיקי את
ההחייאה, כי אין צורך".
דודי רגב: כן.
מיטל רגב: ובשלב הזה,
בכל הדקות האלה,
אמא של, אה, אמיר,
ששלחה את כיתת כוננות אליי הביתה,
מסתמסת איתי ומנסה להבין
מה איתנו, מה עם הילדים.
ואני כמובן לא אומרת כלום,
כי לא יכולה להגיד כלום.
ואז היא כותבת בקבוצה של ה,
של מג"ב שהיא מבקשת דיווח מהמפקד.
שייתן לה דיווח, מה קורה.
אז אני כותבת למפקד
לא לדווח לה כלום.
"ראיתי את ההודעה
שלה, לא להגיד כלום".
ואני מקווה שהוא יבין את הרמז.
אה, והוא כתב לי חזרה,
שהוא לא מתכוון לתת שום דיווחים.
אנחנו במלחמה ואין
עכשיו שום דיווחים,
ואז אני נרגעת שהיא
לא תדע בצורה הזאת.
אה, וזהו. ואז כיתת
כוננות ממשיכה לירות.
מחפשת, אה,
יוצאת, נכנסת, יוצאת, נכנסת.
כל פעם מישהו אחר נכנס ויוצא.
וב-- ובינתיים יש לנו שני פצועים,
שני, שני אנשי כיתת
כוננות שיושבים ליד הגדר,
בתוך, בטונדה של מטר
על מטר, כשאחד מהם,
הוא איזה מטר תשעים,
בנוי היטב, שמחפה על החבר שלו.
אה, יורים עליהם רימונים, אה,
י--יורים עליהם עם נשק קל,
אהה, וכיתת כוננות מנסה
לבדוק אפשרות ל-- לחלץ אותם.
אז הם מתחילים לירות
מהחדר השינה שלנו,
כי החדר שינה שלנו פונה לגדר,
וזה המקום היחידי שאפשר
בעצם, אה, לירות ממנו.
ו, אממ,
ואז הם מחליטים לתת מכת
אש, כדי לחלץ אותם.
הם כמובן מתאמים את זה בקשר,
ושניהם, אהה,
נחלצים ורצים, אה, לבית שלנו.
הם נכנסים מהכניסה האחורית
של החדר שינה ונכנסים לממ"ד,
כשאחד מהם פצוע בראש
וברגל והשני בסדר. אממ,
דודי רגב: כל הזמן בממ"ד, היה,
כל הזמן בדירה היה,
בעצם הלוחמים של הכיתה
כוננות נכנסו ויצאו.
היה צריך ל-- לטפל בהם מה שנקרא,
אז היו צמאים, היה צריך,
מיטל רגב: להביא להם מים,
לשאול אם הם צריכים,
דודי רגב: מים ושירותים, מים,
עניינים כל ה, וכל הזמן
אנחנו מטפלים בהם.
אני שם לב שיש לי
יריות כבר בתוך הבית.
אני מבין שאנחנו מסתובבים בבית
ויכולים לחטוף, מה שנקרא.
מראיינת: איפה הילדים בזמן הזה?
מיטל רגב: בממ"ד.
דודי רגב: כל הזמן הילדים בממ"ד,
כל הזמן נכנסתי, נכנסנו למ"דד,
הזהרנו אותם שלא ייצאו,
כי המטבח היה כולו
מפוצץ בדם ואמיר שם.
כיסינו את אמיר,
‮ו--, ואז הם ירו ‭RPG‬.‬
היה פיצוץ עז.
היה לנו הרבה מזל,
כי היינו איזה חמישה ב [לא ברור],
מיטל רגב: כי זה היה השלב,
זה השלב שבעצם כיתת כוננות
הבינה, שחייב להתפנות מהבית.
גם כיתת כוננות וגם אנחנו,
כי הבית הזה הולך להיות מופגז.
‮הם באו עם רימונים,
הם באו עם ‭RPG‬,‬
ו-- וגם להם נגמרת את התחמושת.
זאת אומרת, אין צבא.
כיתת כוננות, צריך להבין,
היא לא ערוכה להילחם,
לנהל קרב מלחמה.
אין לה, אין לה את
כמות התחמושת, ובצדק.
כי היא אמורה לתת מענה
ראשוני, עד שהצבא מגיע.
ופשוט מה שקרה,
זה שהם ירו וירו וירו
ונשארו בלי תחמושת.
אהה, עכשיו, הם הביאו
תגבורת מאור הנר,
וצריך גם להזכיר את זה,
שאור הנר הביאו שבעה אנשים,
על חשבון הקיבוץ שלהם,
אה, כדי להצטרף
לכיתת כוננות שלנו.
אז גם עם הנשק שלהם,
באיזשהו שלב מתחילה
להיגמר התחמושת,
ולכן היה חייב להתפנות.
ואז כיתת כוננות מחליטה
לכנס אותנו באזור של המטבח,
מהיציאה הראשית לכיוון החמ"ל,
שזה בערך, אה,
מאתיים חמישים מטר מאיתנו.
‮דודי רגב: רגע.
תרחיבי קצת על ה־‭RPG‬.‬
‮מיטל רגב: לא, אבל עדיין
לא היה ‭RPG‬, שנייה.‬
דודי רגב: לא, טוב. לכי על זה.
מיטל רגב: אהה, ו-- ואז,
אה, הם קוראים לנו, ואני,
אני כבר בשלב הזה,
ברגע שאמיר כבר נהרג,
אני לקחתי את הנשק שלו
ונכנסתי איתו לממ"ד.
אהה, ואמרתי לילדים:
"יש לנו נשק".
כאילו מבחינתי זה היה וואוי,
כאילו זכיתי בלוטו,
עכשיו יש לי נשק.
אממ, ו-- ו-- ואז אני
הייתי בממ"ד עם הילדים,
עם הנשק, והוא היה בחוץ עם
כיתת כוננות ב-- בסלון ובמטבח.
ובשלב מסוים, אממ,
הם אמרו לנו להגיע,
להתכנס בס, באזור
של הסלון והמטבח.
ואיך שאני באה לצאת מהממ"ד,
אני חצי גוף במסדרון,
‮חצי גוף בממ"ד, נורה ה־‭RPG‬.‬
מההדף אני חוזרת אחורה
לממ"ד, אהה, וזהו.
ויש שקט כזה,
של איזה שלושים שניות שרגע,
מנסים להבין מה היה פה.
אני מבינה שהבית פרוץ.
‮אהה, מבחינתי נורה
‭RPG‬, זהו, הם פה.‬
אז אני דורכת את
הנשק ומחכה שייכנסו.
והם לא נכנסו, לשמחתי.
ואחרי שהתעשתנו, אז היה
ניסיון נוסף לצאת מהבית.
ובשלב הזה, אה,
יצאנו כולנו מהממ"ד
והתכנסנו בסלון.
אה, בסלון ובמטבח.
אהה, כולנו כקבוצה אחת,
וחיכינו להוראה
מכיתת כוננות שבחוץ,
שבעצם תעדכן שהיא נותנת
חיפוי, ואנחנו יכולים לצאת.
דודי רגב: מההדף אנחנו
עפנו, גם אני עפתי,
גם עוד שניים–שלושה
חבר'ה מהכיתת כוננות.
מיטל רגב: שאחד מהם נפצע
מרסיס שנכנס לו לעין.
דודי רגב: כן, לעין.
מיטל רגב: זאת אומרת,
זה שניצל בבטונדה,
שישב כשירו עליו רימונים ונשק קל
ו-- והכל והוא ישב במסגרת
בטון של מטר על מטר,
ולא נפצע ולא קרה לו כלום,
פה הוא נפצע מרסיס שנכנס
לו מהאר.פי.ג'י לעין.
מראיינת: מה השם שלו?
מיטל רגב: יוסי.
דודי רגב: יוסי חדד.
מראיינת: יוסי חדד. והשני
שנפצע זה [לא ברור]?
דודי רגב: אורי, אורי שטרסברג.
כן. ואני גם הרגשתי
שהכול פה שורף לי.
אבל בדקתי את עצמי,
ראיתי שאני, סך הכל בסדר.
עמית, התלוננו על ה,
היה רעש נוראי, היה
צלצולים באוזניים,
אבל היה לנו הרים של מזל,
כי אם הוא היה עושה טיפה שמאלה,
‮הוא היה הורג חמישה
אנשים ה־‭RPG‬ הזה.‬
עשרים, עשר [לא ברור].
מיטל רגב: תראי, כולנו
התכנסנו בסלון ובמטבח.
הוויטרינה של הסלון
הייתה מחוררת מירי קל.
אהה, היה שלב,
שאחד מחברי כיתת כוננות רצה
לירות מהפינת אוכל וגם למזלנו,
אין לי מושג איך זה קרה,
כי בדרך כלל כשאני יוצאת
ב-06:00 בבוקר לרכב,
הוא קם ופותח את כל התריסים בבית.
השבת זה לא קרה. גם
כן, אני התעכבתי,
יצאתי ב־06:20, לא ב־06:00,
אני לא יודעת למה.
אולי הוא קם מאוחר.
בקיצור, התריסים היו מוגפים.
אז אמרתי לו: "תקשיב,
אתה לא יכול לפתוח פה את התריס,
אם תפתח את התריס, קו ישיר".
וזה היה המזל,
שהכל היה סגור והם לא ירו משם.
כי אם היה, החלונות היו
פתוחים וכיתת כוננות
הייתה יורה כמו שהיא הלכה
לחלון של החדר שינה ויורה.
‮יכול להיות שה־‭RPG‬ היה
נורה גם לסלון ולמטבח,‬
ואז היה מחסל את כולנו,
כי כולנו היינו שם.
הם פשוט ירו את זה מהחדר שינה,
כי כיתת כוננות היא ירתה משם,
והם חשבו שהם יחסלו את כוננות.
דודי רגב: כן, הם חשבו שהם שם.
מיטל רגב: עכשיו, החדר השינה,
הדלת, היא מובילה למסדרון,
שבצד שמאל של המסדרון יש קיר מגן,
שזה פיקוד העורף, קיר
מיוחד שבנוי לפי הור,
הנחיות של פיקוד העורף,
כי הוא מול ממ"ד.
ו-- ו-- והקיר הזה זה
קיר של הממ"ד, של החדר.
זאת אומרת, שכל מה שעף,
הוא עף לכיוון המסדרון
ולא הצליח להיכנס לחדרים,
כי זה מסדרון סגור.
וזה בעצם היה הממ"ד שה,
המזל שהכל התנקז לשם.
אז אני, שהייתי חצי גוף חטפתי,
מי שהיה במסדרון חטף.
אבל לפחות זה לא חיסל אותנו.
כי אם זה היה נורה על הוויטרינה
בסלון או מהפינת אוכל,
זה פשוט יכל להרוג את כולם.
זה גם היה אחד הניסים שקרו,
שהחלונות היו מוגפים וכיתת
כוננות פשוט לא ירתה,
לא, לא יכלה לירות משם.
דודי רגב: מ-המ.
מיטל רגב: האא, וזהו.
וברגע שהתכנסנו וקיבלנו אישור,
פשוט נמלטנו איך שאנחנו,
דודי רגב: ברחנו.
מיטל רגב: פשוט רצנו.
דודי רגב: הילדים ראו את
אמיר ואת כל הדם שמה,
מה שניסינו למנוע,
בסוף, אה, לא הצלחנו.
אהה, זהו.
ורצנו כמו ברווזים במטווח,
בלי נעליים, בלי,
מיטל רגב: יצאנו ככה.
דודי רגב: כלום
יצאנו, בלי הטלפון,
בלי כסף, בלי שום דבר. ואנחנו,
מיטל רגב: אני בכלל הייתי יחפה.
דודי רגב: גם אני הייתי יחף.
מיטל רגב: כי בבית לא נועלים
נעליים של, אה, מבחוץ.
אז את הנעלי רכיבה השארתי בחוץ,
ונכנסתי הביתה.
הכי טבעי בעולם.
דודי רגב: כן. זהו,
הגענו לחמ"ל, הא,
יש לנו שני כלבים, גם.
כלבה אחת באה איתנו ואחת ברחה.
אז, אה,
מיטל רגב: כן. היא יותר פחדנית.
אז כשיש פיצוצים
וכשיש זה, היא בורחת.
אז, אהה,
אותה לא הצלחנו לתפוס.
והאחת שהיא הייתה יותר, אה,
משותקת ולא זזה,
אז אותה הילדים,
אה, תפסו ולקחו אותה.
אני אחר כך ניסיתי להסתובב
בקיבוץ ולחפש אותה,
אבל הרשו לי עד נקודה מסוימת,
כי אחרת זה כבר קו ירי.
אבל לא הצלחתי למצוא אותה.
אהה, אבל יש הפי אנד,
אחרי ארבעה ימים,
הפעלנו את כל החיילים שהיו
בקיבוץ, שלחנו תמונות.
חברה מאוד טובה,
היא אימצה חיילת,
כבר שנים שהיא מאמצת אותה,
והיא הייתה בקיבוץ עם החיילים.
אז, אהה,
היא דאגה להפיץ את
התמונה ולהסתובב בקיבוץ,
אה, ולחפש אותה.
ואחרי ארבעה ימים,
אחד החיילים מצא אותה.
דודי רגב: כן.
מיטל רגב: אה, אז
זהו, אז הגענו לחמ"ל,
ואנחנו רואים שם שני פצועים
קשה שלנו. את דני ו,
דודי רגב: את אורי.
מיטל רגב: ואת אורי, שהבאנו אותו.
אה, שתי אחיות, שהן
אחיות שגרות בקיבוץ,
כבר היו בחמ"ל לתת מענה.
אממ, ואז מבינים
שחייב לפנות את דני,
כי הוא פצוע קשה, והוא
חייב לקבל טיפול וגם,
אה, את דני ואת אורי.
דודי רגב: אורי.
מיטל רגב: אבל דני
היה ממש במצב קריטי.
אה, אז דודי התנדב,
אה, לפנות אותם.
דודי רגב: מד"א,
לא נכנס לקיבוצים.
מיטל רגב: כן. אמבולנס לא נכנס.
דודי רגב: אז היה צריך,
אהה, איך אומרים?
להעמיס אותם לאוטו
ולנסוע ולקחת את הסיכון,
כי הם היו על הצירים.
אז זה היה,
מראיינת: אבל אתם כמובן
עוד לא, לא ידעתם את זה?
דודי רגב: מה?
מראיינת: שהם נמצאים,
דודי רגב: ידענו,
מיטל רגב: ידענו שהם
נמצאים, בוודאי.
דודי רגב: ברור.
מיטל רגב: זה היה
ברור שהם פרוסים.
דודי רגב: בגלל זה הבנו גם
למה מד"א לא נכנס. כי הם, אה,
מיטל רגב: מד"א גם
אמר שהוא לא נכנס.
דודי רגב: אמר, כן.
מיטל רגב: כשאני דיברתי עם מד"א,
כשעשיתי החייאה לאמיר,
היא אמרה לי: "אנחנו
לא יכולים להגיע,
זה את", אין מד"א.
דודי רגב: אין, גם
הצבא אמר: "זה אתם,
אתם צריכים להתמודד, תתמודדו".
וזהו. ולקחתי אותם
ונכסנו לאוטו ונסענו.
אמרנו: "אלוהים גדול".
דודי רגב: ובהמשך,
אה, חברנו למד"א.
אחרי יד מרדכי ראינו שם את מד"א,
אז הכנסנו אותם ל,
הכנסתי אותם ל--,
לאמבולנס ונסעתי איתם.
הייתה איתי גם ליאורה מהקיבוץ
והיא חזרה לקיבוץ ואנחנו
המשכנו ל, ברזילי היה מפוצץ.
אמרו לו: "תמשיך לאסותא".
מיטל רגב: אסותה.
דודי רגב: לקחתי אותם
לאסותא, הכנס, נכנסו,
ואת אורי ישר לקחו לצילומי ראש
ומשם לקחו אותו לתל השומר,
ואת דני לקחו אותו לניתוח.
נשארתי עם דני עד, אה 16:00.
ההורים שלו באו מקיבוץ
אלונים, בצפון.
אני כשהם באו, ישבתי
איתם קצת והלכנו.
ואז, אהה,
אני ככה מסתובב בבית
חולים בלי נעליים, בדואי,
אחד הבדואים שמה,
עם אפילו עם דם על הכפות רגליים.
כן. זהו. גיסי בא לקח אותי,
הלכתי, אה,
להביא אותם, הם יצאו,
גם ב, יצאו למבשרת. היא,
מיטל רגב: אנחנו בעצם היינו
בחמ"ל והתחלתי לתפעל.
קודם כל, לתת מים לכולם.
מים זה תמיד טוב.
מראיינת: באיזה שעה
את מגיעה לחמ"ל?
מיטל רגב: ממש כשיצאנו מהבית,
אני חושבת שזה היה
11:30, משהו כזה.
והתחילו להגיע כוחות,
אה, צבא בטפטופים.
ואז אני מסתובבת ומסתובבת ואני
מבינה שהכי טוב לי להסתובב.
אם אני יושבת, זה לא טוב.
אני צריכה לשמוע,
אני צריכה להבין,
את צריכה לדעת מה קורה.
ואז אני, אה, שומעת מישהו בטלפון,
איש צבא, שאחר כך
הסתבר לי שזה ימ"מניק,
שמדבר בטלפון על להוציא מכפר עזה.
ואני אומרת לו: "תעזוב
את כפר עזה עכשיו",
כאילו, לא היה לי נעים,
אבל יש לי חבר טוב בנחל
עוז שיש לו מחבלים בבית,
אבל אני לא יודעת
מה קורה בכפר עזה,
אבל את מיקי צריך להציל.
ואני אומרת לו: "דבר עם מיקי,
יש לו מחבלים בבית.
הוא לא עונה לי מאז.
אני לא יודעת מה קורה".
באיזשהו שלב מיקי שלח לי מיקום,
עוד כשהיינו בבית והפצתי
את המיקום גם בקבוצה,
שהנה זה המיקום שלו, שלחו כוחות.
האא, והוא מתקשר
למיקי, מדבר איתו,
ואז אני נרגעת, שכאילו
מיקי יודע, ש-- שיודעים.
ואז הוא אומר לי, הוא מסיים
איתו את השיחה, הוא כותב,
מיקי ככה כיוון
אותו, איפה הוא גר,
ואז היה הימ"מניק
אומר לי: "אבל אני לא
יודע איפה הזה, המשק חי".
אז אני אומרת לו: "אין בעיה,
תגיע לנחל עוז, תתקשר אלי,
אני אגיד לך בדיוק איפה הוא גר".
ואז הימ"מניק אומר לי: "תקשיבי,
תוציאי לי מפות של
כפר עזה ונחל עוז,
אה, ותתקשרי לרבש"ץ של נחל עוז
ותשאלי אותו מה קורה,
תקבלי תמונת מצב".
אוקיי. אני משיגה
את הטלפון של, אה,
הרבש"ץ של נחל עוז
ואני מבקשת ממישהו
בחמ"ל, שהוא ליד מחשב,
‮שיוציא מ-‭google maps‬ מפות
של כפר עזה ונחל עוז.‬
אני מתקשרת לרבש"ץ,
אה, ואני אומרת לו:
"אילן, זאת מיטל,
אני מקיבוץ ארז, מהחמ"ל,
אני צריכה לדעת מה קורה אצלכם".
והוא מדבר איתי מאוד חלש,
כאילו הוא מתחבא,
כמו, כמו בן אדם שמתחבא.
והוא אומר לי: "תשמעי, יש פה
מלא מחבלים, אין לנו צבא,
אין לנו פה כלום, אתם
חייבים לשלוח כוחות,
את חייבת ל-- לוודא שיבואו לפה".
אני אומרת לו: "אוקיי, אני ישר,
אני הולכת לבחור של
הימ"מ ואני חוזרת אליך".
ואני הולכת, אני מסיימת איתו את
השיחה ואני מחפשת את
הימ"מניק והוא איננו,
הוא כבר נעלם, כבר הלך.
ואני מסתובבת שם בין כל האנשי
צבא ואני צועקת כאילו: "חבר'ה,
בנחל עוז, בנחל
עוז, זה, מה קורה?"
ואף אחד לא עונה לי,
אין לי עם מי לדבר.
ואני מבינה שאין, אין לי תשובה.
אין, אין לי איך
לבוא לאילן, כאילו,
מה אני אתקשר אליו חזרה
ואני אגיד לו שאין אף אחד?
אז אני מחליטה לא לטפל וזהו.
אחרי כמה ימים הבנתי שהוא נרצח,
אה, במתקפה הזאת וזהו.
ואני נשארת בחמ"ל ומנסה לתפעל.
ו-- ואז אני שומעת,
אה, מישהי שהיא לא מהקיבוץ.
היא חברה של מי, של תושב בקיבוץ.
והיא במקרה הייתה באותו סוף
שבוע ואז היא גם קפצה לחמ"ל,
כי הם גרים ממש ליד החמ"ל, לעזור.
ואני שומעת אותה אומרת, אהה,
לחבר שלה שהילדים שלה ב,
גרים במבשרת והם מבינ,
הם שמעו מה קורה פה והם
לוחצים עליה להגיע הביתה,
לצאת מהקיבוץ והיא רוצה לדעת איך,
מתי אפשר לצאת מהקיבוץ.
אז אמרתי לה: "אוקיי, לי יש
דודה במבשרת, את לוקחת את ה־־,
את הילדים שלי לדודה שלי".
והיא מוציאה אותם.
כי בין ההסתובבויות שלי בצבא,
אני מתחילה לשמוע שבערב הולך
להיות יותר גרוע, בלילה.
כי הצבא חשש,
שיהיה פרק ב' של מה שהיה בבוקר,
ושבלילה זה יותר
מסוכן ויותר בעייתי,
כי חסרים אמצעים לראיית לילה.
ובמקביל אני גם,
אה, מבינה שמתחיל ויכוח,
אני שומעת ויכוח בין
הרבש"ץ שלנו לאנשי צבא,
כי הצבא רצה לצאת,
כדי ללכת למקומות שצריכים אותם.
ומתחיל שם ויכוח,
שאתם לא יוצאים מפה,
אתם לא משאירים אותנו
ככה עכשיו, בלי צבא.
אז הוא, אז זה היה איזשהו
סיכום שיישארו כמה חיילים.
אז אני עושה אחד
ועוד אחד מהר מאוד.
אנחנו כבר אחר הצהריים, תכף לילה,
מחשיך, אני צריכה לצאת מפה.
ואני מנצלת את ההזדמנות
הראשונה שאני פוגשת
, שאותה בחורה יוצאת.
הילד, אני רציתי להישאר,
אבל הילדים, אה,
כי נורא רציתי לחפש את הכלבה,
לא רציתי לצאת בלעדיה.
אהה, והילדים לא ויתרו לי הם,
אה, אז אמרתי: "טוב,
אנחנו נשאיר אותה פה, היא תסתדר".
וככה יצאנו באזור,
אה, אני חושבת זה היה
16:00 או 17:00 בערב.
אה, יצאנו ל, יצאנו
מהקיבוץ עם חיפוי של,
אה, של בחור מכיתת כוננות,
שאשתו לא יכלה כבר להישאר בקיבוץ,
כי הוא היה כל היום בק,
אה, תחת אש.
היא הייתה לבד עם התינוקת
והיה חייב להוציא אותה משם.
אז, אה, בזכותו הצלחנו לצאת,
כי הוא היה עם נשק.
אז נסענו אחריו עד נקודה
מסוימת, ושמה כבר התפצלנו.
מראיינת: אתם מגיעים למבשרת?
מיטל רגב: למבשרת, לדודה שלי.
אני מבקשת להתפנות לעין כרם,
‮כי הראש שלי התנפח מה־‭RPG‬.‬
אהה, ובשלב הזה כבר
התחלתי עם סחרחורות וכאבי
ראש וכבר הרגשתי שאני
צריכה רגע שיבדקו אותי.
אז הילדים נשארו עם
דודה שלי, התקלחו,
התקלחו, אכלו ואני בינתיים,
אה, בעלה לקח אותי לבית
חולים, אה, להיבדק.
וכשחזרתי כבר הם לא היו,
כי הוא כבר הגיע
ולקח אותם לאחותו.
מראיינת: שאיפה זה?
דודי רגב: רעננה.
מיטל רגב: ואני
מצטרפת אליהם למחרת,
אחרי שאני מנסה להשיג את מיקי,
ולשמחתי מיקי, אה,
שלח לי הודעה ב-04:00
בבוקר שהם בסדר. שמחתי.
דודי רגב: מיקי היה גיבור.
חיסל איזה 12 מחבלים.
כן. היו אצלו בבית.
מראיינת: עם המשפחה?
דודי רגב: כן. הציל את
כל המשפחה שלו, ממש.
מיטל רגב: כן. אז מאוד הוקל
לי שהתעוררתי ב-04:00 בבוקר,
וראיתי ממנו הודעה,
והתאפקתי עד 07:00
בבוקר להתקשר אליו,
אה, אממ, וזהו.
ואז בבוקר, אני
חוברת אליהם ברעננה.
אני מגלה שגם החברים שלי נרצחו.
חברים ש, מהקבוצת ריצה.
‮אני מקבלת ‭sms‬ים, ש, ש--,‬
שירו בליאור וירו
בשלושה חברים שיצאו,
אה, לרוץ והם נהרגו שם.
האא. זה, זה קשה.
האא,
זהו.
מראיינת: מה השמות שלהם?
מיטל רגב: האא.
ליאור וייצמן וקובי
פריינטה, ונעמי,
שלא הכרתי אותה אישית, אבל, אהה,
היא התחילה לרוץ איתנו גם ו,
כשאני הייתי רוכבת,
אז היינו נפגשים, אהה, ותמי,
וכאילו היינו מחייכות אחת לשנייה
ואומרות אחת לשנייה: "כל הכבוד,
איזה תותחית", וממשיכות
כל אחת לדרכה.
רם ניצל בדרך נס,
ומאוד כאב לי, מאוד מאוד מאוד.
האא. ואנחנו כל שבת נפגשנו,
רצנו ביחד, התחרנו
ביחד, התאמנו ביחד.
האא. אז זה ה, מאוד כאב לי,
זה שב, יותר ממה שעברתי, זה,
זה שבר אותי.
זהו.
מראיינת: מתי אתם מגיעים לכאן?
מיטל רגב: אחרי שבוע בערך,
כי הילדים רצו את החברים כבר.
ו, אז אנחנו מגיעים לכאן,
אה, נמצאים כאן שבועיים
ואז עוברים למלון.
אה, סמוך, ליד.
מראיינת: [לא ברור] קהילת ארז.
דודי רגב: כן, כן.
מיטל רגב: כן.
דודי רגב: כל הקיבוץ פה
חשב שאנחנו, בר מינן.
כשהגענו מה זה חיבקו אותנו,
הרגשתי שהיו בטוחים שאנחנו,
‮כי הכל היה סביב הבית
שלנו ושמעו את ה־‭RPG‬.‬
וזה, היו, כבר, אהה,
הרגשתי את זה ב, ממש.
כן. זהו.
מראיינת: ספרו איך,
אה, עברו עליכם,
או עוברים עליכם הימים כאן?
מיטל רגב: אה, אני
אחרי שבועיים הבנתי ש,
או שאני עושה עם עצמי משהו או ש,
או שאני אהיה בר מינן.
כי היה לי כל כך הרבה
לעכל, גם ברמת החברים,
גם ברמת מה שקרה,
גם עם אמיר, הלוויה שלו.
אממ, כשהחלטתי להתנדב במועצה,
יש לנו, יש לי חבר טוב בארז,
שעובד במועצה,
ודיברתי עם אשתו ואז
היא אמרה לי: "כן, אה,
יעל במועצה כל הזמן",
אז סימסתי לו אם הוא מחפש מתנדבת.
ומאז אני שם.
וזה מה ש, זה מה שעזר לי.
פשוט הייתי יוצאת מפה,
ב-06:30–07:00 בבוקר,
וחוזרת ב-19:00,
20:00, 21:00 בערב,
כי פשוט גיליתי שאני לבד כל היום.
הוא עסוק, הילדים עסוקים
ואני בוכה כל היום וזהו.
ומאז אני שם,
אני מאוד מעסיקה את עצמי עם זה.
אממ, ויוצאים קצת להורים,
פה סוף שבוע, התחלתי
לשונרר ארוחות שישי,
כדי לאכול כמו שצריך.
אז כל החברות, שפעם
היו מזמינות אותי,
או אומרות: "בואי ניפגש
לשישי" וזה התמסמס.
אז עכשיו דאגתי שזה לא יתמסמס,
ושתהיה ארוחת שישי כמו שצריך.
אממ, ואז מתעקשים לצאת לדירה.
כי החלטתי שאני פותחת
בשביתה איטלקית.
אני יותר לא מכבסת בתורנויות
ולא אוכלת בחדר אוכל.
עם הצבא סיימתי לפני 20 שנה.
אהה, והפסקתי לכבס
והפסקתי ללכת לחדר
אוכל ואמרתי לדודי: "מחפשים דירה.
זהו, אי אפשר ככה".
אז היום אנחנו בדירה.
מראיינת: אתם ב, [לא ברור] או
עדיין בחרתם להשאר קרוב ל,
מיטל רגב: תראי,
מבחינתי מה שנכון לילדים
זה, לי זה לא נכון.
לא נהנית פה, כאילו.
אבל, אממ,
זה מה שנכון לילדים.
הם צריכים את החברים שלהם,
יש להם כאן בתי ספר,
אהה, יש להם מסגרות וזה
מה שהם צריכים כרגע.
אני בסדר, אני מסתדרת,
כי אני בסוף יוצאת
מפה, אני נוסעת,
אני חוזרת, אני, אני עובדת,
אני על המחשב, אני
מעבירה את הזמן שלי.
אבל הייתי שמחה לראות,
להיות במקום, אהה.
תראי, בסוף אני עובדת בשער הנגב
ובסוף אני נוסעת
בכבישים שהייתי נוסעת,
וזה כיף, עם כל מה שקרה.
בסוף זה בית. האא. אממ,
אז כן הייתי שמחה להתקרב
לשם ולגור שם ולא פה.
מראיינת: אתם מסוגלים לחשוב קדימה
ולראות את עצמכם
מתישהו חוזרים לשם?
זו מחשבה שהיא,
מיטל רגב: לי מאוד קשה
לחזור לקיבוץ ולבית.
אני לא יודעת אם אני אחזור לשם.
לעזור, כן. אבל אני לא
יודעת אם ספציפית לבית.
אה, זה בית שעבר הרבה.
זה אחד. ושתיים ברמה הבטיחותית.
כאילו, אני היום יודעת על
בשרי, שאני בשר תותחים.
זאת אומרת, אם מחר יסתנן
מישהו שקיבל סיבוב,
זה הדירה הראשונה שהוא יירה בה.
ומי מבטיח לי שבשדות האלה,
לא יתפוס אותי איזה שב"ח?
איזה שב"חניק שלא חזר ל--,
לחברון או לא חזר לאנשהו
והוא ישן, אה, בשדות.
והוא פתאום יקבל סיבוב ויעשה
7 לאוקטובר שני. האמון נשבר.
יש פה משבר אמון מאוד גדול.
הבטיחו טכנולוגיה, הבטיחו
ביטחון וזה לא היה.
מראיינת: יש משהו שיכול
לשקם את האמון הזה
, שאת יכולה לחשוב עליו?
מיטל רגב: אה, כרגע
לא. מבחינתי לא.
מבחינתי לא וככל שאני קוראת את
התחקירים הקטנים האלה שיוצאים,
אני גם מבינה את
גודל המחדל ואת, אה,
גודל המינויים הלא רלוונטיים
האלה שנותנים לאנשים לנהל, אה,
ל-- לנהל אח,
ולקחת אחריות על חיים של אנשים,
כשהם לא מבינים בזה,
וזה לא התפקיד שלהם והם
לא צריכים לעשות את זה.
אבל הם קיבלו את המינוי
כי הם מקורבים, או כי הם,
אהה, יש להם פה גדול יותר. אז לא.
מראיינת: תגידו,
באילו נקודות אור,
אתם בכל זאת מצליחים להיאחז
בימים האלה? חייב להיות משהו.
דודי רגב: קודם כל אנחנו חיים.
פיזית, פיזיולוגית אנחנו
חיים וזה לא מובן מאליו.
אחר כך, יש פה עם נפלא,
זה מחבק אותנו ודו--
דואגים וגם המדינה דואגת,
צריך להגיד את זה.
דואגת למה שצריך,
מבחינה כלכלית לפחות.
ומבחינה, אהה,
אנחנו יושבים פה, אז
יש שם המון פעילויות,
יש המון דברים לעשות.
זאת אומרת, אהה,
תמיד אפשר להסתכל על
הוורוד, אני טוען.
תמיד, ויש ורוד.
ואני, זה הגישה שלי.
מי שמתעסק בעבר הוא עבריין.
העבר מת, כמה שקשה להגיד את זה.
הוא עדיין לא מת,
במיוחד אצל, אה, אצל רוב האנשים.
אהה, אבל, אהה,
מי שחי צריך לחיות,
צריך להתקדם, צריך להמשיך קדימה.
יש לנו ילדים, יש לנו
מדינה, יש לנו זה.
אני מאמין, אני
חושב שצריך להאמין.
כי אם אין לי אמונה,
אז אוי ואבוי.
אז מה אני עושה בעולם
הזה בלי אמונה?
זה יהיה עולם נוראי בלי אמונה.
אתה מקריב את עצמך
אם אתה לא מאמין,
כי אתה, כל הביטחון שלך
בחיים, נובע מהאמונה.
אני מאמין לאנשים,
אני מאמין לאשתי,
אני מאמין לקהילה שלי,
אני מאמין למדינה שלי.
אין לי ברירה אחרת,
אחרת אני תלוש,
אחרת אני על חוט השערה,
אחרת אני דן את חיי
לחיי, אהה, אומללות.
אז אני רוצה, אני בוחר
להאמין שיפיקו את הלקחים,
שמה שהיה לא יהיה.
אני בוחר להאמין בצבא שלי,
אני בוחר להאמין ש,
נכון, היה מחדל נוראי,
אבל אני בוחר להאמין
שיפיקו את הלקחים ו,
האא, זהו,
שיהיה בסדר, שיהיה טוב.
אני סומך על עצמי גם.
אני יודע שאני יודע
לגרום לכך שיהיה טוב,
בכל מקרה, מה שתלוי בי.
אני יודע שגם מיטל חזקה.
מה שצריך לעבוד ולתקן, נתקן,
מה שצריך, אהה,
איך אומרים? מה במציאות?
במציאות היה אירוע נוראי,
אבל במציאות יצאנו ממנו,
בריאים ושלמים פחות או יותר.
ועכשיו יטפלו, מטפלים בנו,
בוא נפיק מזה את
המיטב, נתקדם הלאה.
זה הגישה שלי,
זה גישה של החיים.
תמיד, אה, להיות אופטימי
ולהסתכל על מה טוב.
אני תמיד טוען שאפשר,
יש לי מולי תמונה,
אני יכול לראות בה את הדברים
הפחות, ולראות הדברים היותר.
אני חושב שטוב לו לאדם,
שישכיל לראות את מה שטוב,
את מה שפחות, מטפלים, מתקדמים.
אבל אני, עוף מוזר קצת.
מראיינת: זה מחזק,
הדברים שאתה אומר.
מיטל?
מיטל רגב: תראי, כרגע
אני לא יכולה ל,
אני מרגישה שאני
עדיין בתוך האירוע.
כאילו מבחינתי הוא לא הסתיים.
הסיום יהיה כשתסתיים המלחמה,
כשכולם יחזרו לבית,
ואז אני אוכל להגיד
באיזה נקודה אני נמצאת,
ומה אני רוצה לעשות.
כי יש תחושה שמה,
יש את החיים שלפני
ואת החיים שאחרי.
האא. ו, אז כרגע אני לא,
אני, אני על אוטומט.
אני עובדת, אני מתחילה ללמוד תכף.
אממ, אני הולכת, אני
חוזרת, אני באירוע.
זאת אומרת, האירוע התחיל,
הוא עוד לא הסתיים. אה,
מראיינת: את צריכה עוד זמן.
מיטל רגב: אני צריכה, כן.
אני צריכה את העוד זמן שלי.
אני צריכה לחשוב,
אני צריכה לראות.
ו, כן.
דודי רגב: אני חושב שזה מאוד
תלוי באיזה מצב הגעת לאירוע.
זאת אומרת, אנשים מבחינת הנפש
שלהם, מבחינת החוזקות שלהם,
מבחינת האני מאמין שלהם,
מבחינת ההתפתחות אישית שהם עשו
על עצמם, מבחינת הביטחון העצמי.
אם אתה הגעת לאירוע הזה,
ואתה במצב, אהה,
רוחני, נפשי לא טוב,
מתוסכל, אומלל כזה, או
שאתה תמיד במצב של,
אה, פחד וביטחון זה,
אז הלך עליך, זה יגמור
אותך לגמרי, מה שנקרא.
יותר מזה אני אגיד, אני חושב
שמי שהיה באירוע ותיפקד,
כמונו, שאנחנו תיפקדנו, אוקיי?
זהו. היה אירוע, התבוננו על
המציאות, מה צריך לעשות?
אוקיי, נכנסו, נכנס, אהה, בן,
צריך לדחוף את אמיר,
צריך לעשות לו החייאה,
צריך, אה, לטפל בכיתת
כוננות, עושים, מטפלים.
לעומת מי, אה,
שישב, אה, ופשוט, אה,
היה בפייסבוק והסתכל
על כל התמונות
והתחיל לצייר לעצמו
סרטים נוראיים.
אז הוא הכ, הוא נכנס למקום,
שכל שנייה דופקים לו
בדלת ולוקחים אותו.
לעומת זאת, אני יכול להגיד לך,
שלרגע לא עבר לי בסנריו,
ב, גם בזמן שהיינו
וטיפלנו ועשינו הכל,
לא עלה לי לרגע תמונה
שנכנסים לי הביתה.
לא היה אצלי במוח, לא היה.
מיטל רגב: כן. אבל
זה ב, התחושת ביטחון
הזאת הייתה כי כיתת
כוננות הייתה בבית.
דודי רגב: גם, נכון. אבל זה,
מיטל רגב: לפני כיתת
כוננות, היה חוסר ודאות.
כי אתה יודע שיש מחבלים.
דודי רגב: אבל גם לא דמיינתי.
מיטל רגב: במיוחד אנחנו
ששמענו צעקות ויריות,
דודי רגב: לא דמיינתי.
מיטל רגב: ואתה לא יודע איפה,
אתה לא יודע מה
קורה. אתה לא יודע.
הרי בדפיקות הראשונות,
לא קמנו לפתוח, כי היינו
בטוחים שזה מחבלים.
רק כשהם הבינו, שאנחנו מבינים
שכנראה זה מחבלים והם
צעקו: "כיתת כוננות,
תפתחו", רק אז קפצנו.
דודי רגב: אני לא זוכר את זה.
מיטל רגב: אבל החוסר הזה,
שאז אני, כשכיתת כוננות
הגיעה לבית, הרגשתי בטוחה.
א', היה נשק בבית.
זה, בוא נתחיל מזה,יש נשק.
דודי רגב: נכון.
מיטל רגב: אחר כך, יש
אנשים שיודעים לתפעל נשק.
ושלישית, יש אנשים
שיודעים להילחם,
והם גם ידעו להגיד
אם המחבלים פה לא,
כי זו השאלה הראשונה ששאלתי
אותם: "איפה המחבלים?",
כדי להבין תמונת מצב.
וכשברגע שהבנתי
שהמחבלים מחוץ לגדר,
עדיין בגדר, אותי זה
הרגיע שהם עדיין לא פה.
נכון שהגדר היא חמישים
מטר ממני, אבל הם לא פה.
עכשיו, כש, ל-- לכל
האנשים בקיבוץ,
לא היה את המידע שלי היה.
לא הייתה להם כיתת כוננות בבית,
לא היה להם נשק בבית והם
לא ידעו איפה המחבלים,
כי גם אני לא ידעתי, עד
שכיתת כוננות לא נכנסה.
אני מבחינתי, כל רגע
הם פה ומה אני עושה?
הלכתי לקחת את הגז פלפל,
כי אמר, כאילו זה הכי הזוי,
כאילו מה גז פלפל יעזור לי עם,
אה, עם אנשים עם נשק.
אבל אמרתי: "אוקיי,
אולי זה ישתיק,
יהמם אותם לאיזה שתי דקות
ואני אקח לו את הנשק".
זה מה שעבר לי בראש.
אבל אתה מנסה לעשות
כל מה שאתה יכול
באותו רגע, כי אתה לא יודע.
החזקתי את הדלת של
הממ"ד, כי אם הם יפרצו,
לפחות שהם לא יפרצו
ככה, לפחות שנאבק בהם.
אה, יש לי חברה שסיפרה שהילה,
הבת שלה לקחה שואב והשנייה מערוך.
כל אחד לקח משהו,
שהוא חושב שהוא יכול.
עכשיו, עוד פעם, בדיעבד,
זה נשמע לך מפגר,
מה שואב אבק ומערוך יעזור לך?
אבל באותה תחושת
זמן, אתה לא יודע.
ואתה אומר: "אני אקח מה
שיש לי כדי להתגונן".
אהה, אבל ברגע
שכיתת כוננות הייתה בבית,
הייתה תחושת ודאות.
הייתה תחושת ביטחון,
ש-- שיש פה מישהו איתם.
דודי רגב: נכון. אבל
תראי מה את מתארת.
את מתארת שאפילו לפני,
מיטל רגב: אני פחדתי, נכון.
דודי רגב: את כל הזמן. לא פח,
לא עניין של פחדת,
ל-- לפחד זה בסדר.
אבל היית פעילה,
מיטל רגב: זה נכון.
דודי רגב: זאת אומרת, חשבת
על דברים. אנשים שהיו,
מיטל רגב: נכון. אבל
עדיין הייתי בתחושה שהם,
אני שאלתי את עצמי, מתי הם יכנסו.
דודי רגב: בסדר. אז אני לא.
מיטל רגב: ומה אני
עושה כשהם ייכנסו.
דודי רגב: אוקיי. אבל זה, זה טוב.
זה טוב, למה היית אקטיבית.
אני מדבר על להיות אקטיבי מול
להיות פסיבי מול הסיטואציה.
אז בגלל ש, שכשאתה אקטיבי,
אתה ער למה שקורה
ואתה חושב: "אוקיי,
איך אני מתגונן, אם יבואו מפה,
אם י", נכון שאצלי
זה בכלל לא עבר.
אצלי, לא, לא יודע,
לא עבר לי סנריו כזה שהם
נכנסים לי לבית, לא עבר.
אבל הנקודה היא שאני
חושב שאנשים שפשוט היו
פסיביים ו-- ולא עשו שום דבר,
אז הם נדפקו לגמרי.
אני רואה אותם, הם כמו זומבים.
אה, זה נורא,
כי אתה מרגיש שאתה, אתה,
אתה כלום, אתה, אתה הולך,
הולכים להרוג אותך
ואתה לא עושה, ל,
אין, אין לך מסוגלות
לעשות שום דבר.
ואנשים שהיו פעילים והיו ערים,
וראו, אוקיי, אנשים שס,
שהפכו את הבית,
ואז המחבלים נכנסו וראו כאילו
הבית הפוך, חשבו שהיו שם.
כל מיני דברים כאלה,
שאנשים עשו בכדי ש,
ש, ו-- וזה הציל אותם,
זה פשוט הציל אותם.
אני חושב שגם נפשית וגם פיזית.
עכשיו, תמיד אתה יכול להיות,
לחשוב ש, מה אני עושה?
ו--ובשביל זה אני אומר,
איך הגעת לסיטואציה.
כי אנשים שהם, אנשים שהם, אה,
פעילים ואקטיביים וכל
הזמן חושבים פתרונות,
לא חושבים: "וואי,
עכשיו מה אני יעשה,
אני אמות, אני זה,
אני זה, אני זה, אני זה".
המחשבות לוקחים אותם לכיוון,
אה, גמר, נגמר הסיפור ואני תוצאה.
אני תוצאה, בסיטואציה אני תוצאה.
התוצאה, אני מת, אני
גמור, הורגים אותי, זה.
מול אנשים שלוקחים לפתרון.
אוקיי, בוא נראה מה
אני כן יכול לעשות.
בוא נחפש את הכן, מה אפשר.
נכון שיש להם יתרון עליי כרגע,
אבל אולי אני יכול כן לעשות משהו,
אני יכול להתחבא בארון,
יכול לעלות לגג, אני
יכול להפוך את הבית, א,
לקחת מערוך, לקחת שואב
אבק, לא משנה מה.
מה אני כן יכול לעשות.
וכשאתה בנקודה הזאת,
אתה במצב של כח,
של, אני חזק מול הסיטואציה.
מראיינת: של שליטה.
דודי רגב: של שליטה, מול
מישהו שהוא חסר שליטה.
זה אותו דבר עובד מול הילדים.
אני חושב שהילדים
שלנו במצב מצוין,
אני אומר לך, יותר
טוב מהרבה ילדים
גם שגרים בתל אביב
וברעננה ובכל מקום אחר.
למה? כי הם היו
בסיטואציה והם ראו.
מה הם ראו? הם ראו קודם
כל הורים מתפקדים.
הם לא ראו את ההורים שלהם גמורים,
מפחדים, צורחים,
התקף חרדה, גמורים.
הם ראו הורים מתפקדים,
עושים מה שצריך לעשות, מטפלים.
יש, מה, מה במציאות?
במציאות יש הפצוע, מטפלים בו.
במציאות יש, אה,
לוחמים שצריכים
לעזור להם, מטפלים.
במציאות, יש, אה,
צריך לקחת את הנשק,
לוקחים את הנשק, זה המציאות.
והם גם ראו שיצאנו מהסיטואציה.
אוקיי, נכון, הייתה
סיטואציה והיו,
והיה מפחיד וירו עלינו
ו-- ו-- והיה דם,
לא חשוב מה היה, אבל יצאנו.
אנחנו בחיים. אז אני לא
אגיד לך שהכל מושלם.
יכול להיות שיצטרכו טיפול פה,
יצטרכו טיפול שם, אבל יחסי.
וזה הנקודה של,
איך הגעת לסיטואציה מראש,
באיזה מצב נפשי היית
לפני כל מה שקרה.
אנשים שהם חזקים,
עברו את זה ויעברו את
זה ויעברו עוד דברים.
הם בשליטה. מה במציאות?
במציאות אני צריך למות,
אני אמות, מה לעשות?
זאת אומרת, אין,
אהה, בשביל זה גם הקטע של חזרה.
ברור שאנחנו חוזרים.
אני, פה לא, אבל,
מיטל רגב: פחות.
דודי רגב: כי אני
יודע, כי אני מאמין.
כי אני בוחר להאמין,
ואני בוחר שזה הבית שלי,
ואני לא רוצה שהם
יוציאו אותי מהבית שלי.
אני לא אתן להם את
הכח ואת התענוג הזה.
לא אתן להם.
ואני ימשיך לרוץ ואני
ימשיך לעשות הכל.
ואם צריך, ואם אני
אמות אז אני אמות.
זאת אומרת, לא, חייתי חיים מלאים.
הכל בסדר. ואני לא חושב שזה יקרה.
אני חושב שאני מאמין
ש-- שיהיה הרבה הרבה
הרבה יותר טוב עכשיו
, ממה שהיה לפני.
זאת אומרת, יכול
להיות שהרבה אנשים שילמו
מחיר וזה נורא מה שעברנו.
אבל אני חושב שיהיה הרבה
הרבה יותר טוב עכשיו.
כי הם עובדים, עשו עבודה עכשיו.
לא כמו כל הסבבים,
שהם עשו עבודה קקמייקה.
עכשיו עשו עבודה,
מיטל רגב: שבגלל זה
הגענו עד לאן שהגענו.
דודי רגב: כמו שצריך. עשו
עבוד, נכון. אבל זה עבר.
אה, תאשים, ות, זה,
אני בעד תמיד,
יאללה, בוא עכשיו בוא,
בוא עכשיו, בוא קח
אותי עכשיו, אחי.
זה העבר מת, אני אאשים אותו,
ואאשים אותו ו--
ומה זה מקדם אותי?
בכלום. בוא תראה לי מעכשיו,
איך אנחנו בונים חיים חדשים.
בוא תראה לי עכשיו מה,
מה אתה עושה כדי שאני ארגיש טוב.
בוא תראה לי איך אתה משקם אותי.
בוא תראה לי איך אתה
בונה אותי מחדש.
בוא תראה לי איך אתה
נותן לי ביטחון.
איך אתה מפצה אותי?
בוא נתקדם. זה עבר,
קרה כבר אין לי, אין לי,
אין לי מה לעשות עם זה.
מראיינת: זה, איזה עוגן יש
לך בבית. תודה רבה לכם.
מיטל רגב: תודה לכם.
דודי רגב: בבקשה. תודה לכם.
אתם עושים עבודה נהדרת.
מראיינת: אתם, אתם, אני בטוחה
שאת השראה לילדים שלכם.
מיטל רגב: אני מקווה.
מראיינת: ואתם השראה להרבה
אנשים, כמו שדיברנו איתם.
רק ש, אני בטוחה
שאתם יודעים את זה.
דודי רגב: אנחנו
משתדלים לעזור ול,
פה הרבה אנשים צריכים עזרה.
כן. אני, אשתו של אורי,
אני כל הזמן לוקח
אותה ועובד איתה.
והרבה אנשים ששוב, אמרתי
לכם, נכנסו לסיטואציה רע.
המבוגרים, אתה יושב איתם הרבה.
אנחנו עושים הרבה דברים, אה,
כדי לחזק את הקהילה.
כי זה מאוד חשוב.
מאוד מאוד חשוב. יש
לנו קהילה נהדרת,
מדהימה, באמת.
אחלה אנשים שבעולם.