מראיינת: אולגה, אני
שומעת ממך שאת, אה,

בעצם הגעת לחולית באיזה שנה?

אולגה צגין: אה, אני
גרה בחולית מ-2009.

[כך במקור] אז אני עבדתי ברפת,

בגלל זה הגעתי לחולית,

כי היה יותר נוח,

הרפת נתנה לי דירה,

אחר כך התפטרתי מהרפת,

ונשארתי בחולית,
כאילו, באותו בית.

מראיינת: איפה למדת,

אולגה צגין: בשכירות.

מראיינת: איפה למדת להיות רפתנית?

אולגה צגין: אני לא
למדתי להיות רפתנית,

אני פשוט שהגעתי עם

תוכנית בית ראשון במולדת
לעין השלושה ולמדתי באולפן,

אז בערב, אה,

עבדתי ברפת כי לא,

לא היה שם הרבה
עבודות, ככה למדתי.

מראיינת: ואהבת, את אוהבת את זה?

אולגה צגין: אממ, לא כל
כך, לא הייתה לי ברירה,

עכשיו יש לי משהו אחר,

כי לא חושבת שרפת זה דבר
הכי בריא לבעלי חיים.

מראיינת: מ-המ, ומה
את עושה היום בכל,

עשית עד ליום, אה,
שביעי באוקטובר?

אולגה צגין: היום אני ש-- אני
עושה סקרים למשרד החקלאות,

כל מיני סקר-- כאילו כמו
קבלן משני, סקרים בשטח,

להגנת הצומח, גם סקר
תנשמות, סקר מכרסמים,

ובערב אני גם עובדת בסופר,

סופר אשכול [לא ברור].

מראיינת: יש לך השכלה כלשהי
בתחומי חקלאות או ביולוגיה?

אולגה צגין: לא, לא.

מראיינת: לא, אוקיי.

אולגה צגין: זה היה
לי קודם תחביב,

אני גם צפרית,

כאילו, החביב שלי זה צפרות,

מראיינת: מ-המ.

אולגה צגין: וסתם
אוהבת להסתובב בשטח.

מראיינת: אהה, אז באיזה גיל הגעת

לארץ ובת כמה את
היום? אם אפשר לשאול.

אולגה צגין: אני
עכשיו, אה, בת 53,

והגעתי ב-2003 ב-- בגיל של, 33.

מראיינת: 33.

אולגה צגין: מ-המ.

מראיינת: הגעת עם ילד?

אולגה צגין: כן, כי
התגרשתי ב-- ברוסיה,

הגעתי עם ילד, בגלל שכל
המשפחה הייתה פה כבר.

מראיינת: הבנתי. אה,
את חברת הקיבוץ?

אולגה צגין: לא.
בן שלי חבר קיבוץ,

אני לא, אני בשכירות עדיין.

מראיינת: אוקיי, בואי
ספרי לי, אה, אה,

התעוררת ב-07.10 מן הסתם
לפנות בוקר כמו כולם,

אולגה צגין: אממ,

מראיינת: ומה, מה, מה,

אולגה צגין: כן,
האמת שאני תכננתי,

בגלל שאני צפרית,

אני אוהבת לקום מוקדם
ולצאת, אה, עוד, אה,

בחושך לצפר, ופה לא התעוררתי,

לא יודעת למה, כי הייתי צריכה,

התוכנית שלי הייתה בדיוק
לכיוון רעים ללכת, שם לטל אור.

מראיינת: את הולכת ברגל,
כשאת עושה את הזה,

אולגה צגין: לא, לא, עם רכב.

מראיינת: עם רכב.

אולגה צגין: עם רכב בשדות, וזהו,

אז פה אני התעוררתי
בשש ומשהו משיגורים,

מרעשים של שיגורים, וחשבתי,

משינה, אני בכלל חשבתי
שמין זיקוקים כאלו,

כי האינטנסיביות של שיגורים
הייתה כזה לא נורמלית,

וצבע אדום פתאום, נכנסתי לממ"ד,

קראתי הודעה של הקיבוץ, אה,

שיש, אממ, חדירה,

ו-- אני לא הספקתי,

פשוט ששמעתי מ-- ב--

בערך באותו זמן שמעתי
יריות בחניה של הרכב שלי,

לא התייחסתי ברצינות,
חשבתי זה צבא,

ובפרדסים אולי איזשהו חדירה,

מחבלים זה לא רציני.

אבל בגלל שהיריות היו קרוב,

לא הלכתי להוציא את המפתחות,

כי המפתחות שלי ב--
מ-- מבחוץ כל הזמן,

לא נועלת את הדלת.

מראיינת: מה זאת אומרת? את
משאירה מפתח בחוץ בדלת?

אולגה צגין: כי אני גרה בקיבוץ
אב-- זה תמיד מפתחות בדלת,

ככה לא נועלת אף פעם.

אז, אה, ל-- ל-- פחדתי

כאילו ל-- ל-- לצאת

ול-- להוציא את המפתחות
ו-- אז נכנסתי לממ"ד,

כש-- נעלתי אותו
כשהייתה הצבע אדום,

ואחרי זה פתחתי אותו שוב,

כאילו ככה זה שיהיה לי אוויר.

מ-- האמת שבגלל שאני
גרה פה באזור ואני תמיד

נמ-- אמ-- אמרתי לכולם:
"שזה מקום הכי בטוח בארץ",

ואני הייתי בטוחה,
ממש הכי בטוח בארץ,

כי יכול להיות פיגוע
בתל אביב, בבאר שבע,

בכל מיני מקום, פה אין חבר'ה,

כאילו ערבים כאלה שעושים פיגוע,

פה המון צבא, יש פצמ"רים,

אבל בשביל זה יש ממ"דים.

הרגשתי ממש ממש ביטחון מלא,

ובגלל זה אני לא
התייחסתי ברצינות.

מראיינת: ואת לבדך בבית?

אולגה צגין: אני
לבד, יש לי בית שלי,

כן לבד בבית,

ואז אני, נפל לנו חשמל ואינטרנט,

ואז אני הייתי עם טלפון,

שמתי אוזניות והתחלתי
עם ערוץ שתיים עשרה,

ולא קראתי קבו-- קבוצת
וואטסאפ של קיבוץ, ראיתי,

מראיינת: למה?

אולגה צגין: לא יודעת, לא קראתי,

כי בדרך כלל לא קוראת וואטסאפ,

אחר כך בודקת הדעות ובגלל שזה,

לא חשבתי שזה רציני משהו,

ראיתי שיש חדירה,

נו בסדר, בסדר.

יש פה צבא, מה? אני
מחכה שזה הכל ייגמר.

וגם כשהתחילו צלצולים בערוץ
שתיים עשרה מקיבוץ בארי,

ככה בשידור חי, ש--
בקשות שצריך להציל אותם,

אני האמת שלא עשיתי השוואה כזאתי

שגם אצלנו אותו מצב, לא יודעת,

אחר כך פסיכולוג אמר לי
שהפסיכיקה סגרה את התריס הזאתי,

כאילו זה מין הגנה כזאתי הייתה.

ו-- לא יודעת, הייתי די בטוחה,

אפילו לפעמים אני שאלתי:
"להיות בקיבוץ?", עדיין לא,

לא התייחסתי, זחלתי
ככה רציתי קפה, זחלתי,

מראיינת: מהממ"ד?

אולגה צגין: לא, מהממ"ד למטבח,

כי חשבתי אם יורים
אז יורים בחלון,

ככה אם אני זוחלת את זה בסדר.

מראיינת: מ-המ.

אולגה צגין: והרתחתי קומקום,

לקחתי קפה לממ"ד, עשיתי קפה.

אממ, ולא יודעת ב-- מה השעה היה,

ופתחתי את הקבוצת וואטסאפ של, הא,

שמעתי, הממ"ד היה חצי
פתוח שיהיה לי אוויר ככה,

וגם אני עם אוזניות,

אז אני ראיתי שפתחו
את הדלת ויצאו,

אני לא יודעת מי זה היה,

כאילו איך זה היה,
אבל אני חוש-- אם,

אם אפילו זה היו מחבלים,

הם כנראה חשבו שאין אף אחד בבית,

בגלל שהבית פתוח לגמרי,

מראיינת: מה את אומרת?

אולגה צגין: אני
לא יודעת. אז אחרי

זה התחלתי לקרוא את הקבוצה
והבנתי שאני במצב קטסטרופה,

שאני ממש לא ידעתי מה לעשות,

ו-- אז נעלתי את הממ"ד

וקראתי אחרי זה שהנעילה
הזאתי היא לא כל כך עוזרת,

שלא היה לי כלים, וכבר פחדתי
לצאת ולקחת כלים ולעשות משהו.

אז היה לי מין שיתוק כזה,

פחדתי, כאילו לא ידעתי מה לעשות,

מה, מה יכול לעזור לי.

והתכתבתי גם עם הבן שלי,

הוא, באישי כאילו ב-- אז הוא כות,

שאלתי אותו איך הוא,

הוא אמר: "לא כל כך טוב",

ומדי פעם אנחנו כתבנו,

הוא לא אמר לי שהיה לו
ממש בלאגן שם ב-- מ-המ,

הוא לא כתב לי שהיה לו בלאגן שם,

כי הוא מ-- הוא היחיד
ששרד בשכונה שלו, כאילו,

בכלל, והוא שמע את הכל,

החמ"ל של חמאסניקים
היה מאחורי הבית שלו.

מראיינת: הבן שלך חי לבדו גם?

אולגה צגין: הוא גם
לבד. השכנים שלו זה עדי

ו-- שהרגו אותה וגנ--
גנבו את הילדים שלה,

וכצמן גם זה השכן שלו מצד השני,

והוא לא כתב לי שום דבר על זה,

כאילו הוא לא רצה להכניס
אותי כנראה לפאניקה.

וזהו אז, אממ,

ככה זמן עבר, אני לא יודעת,

זה פשוט שהייתי במין שיתוק
ולא האמנתי שזה קורה באמת,

כאילו לא הייתי במציאות הזאתי.

מצד אחד זה היה פחד,

מצד שני לא האמנתי שזה קורה,

מראיינת: את זוכרת,

אולגה צגין: ועד
עכשיו אני לא מאמינה.

מראיינת: מה עשית
בזמן הזה בתוך הממ"ד.

אולגה צגין: אממ,

מראיינת: איך העסקת
את עצמך? מה עשית שם?

הרי לא יצאת עוד, אני מניחה
שלא יצאת עוד פעם לעשות קפה.

אולגה צגין: לא, אני סגרתי

ולא יודעת היה לי מין
שיתוק כזה כמו אפתיה,

לא יכולתי לעשות כלום,
לא יכולתי לזוז,

אז התחלתי לקרוא את ה-- כבר
לא הייתי בערוץ שתיים עשרה,

הייתי בקבוצת וואטסאפ של הקיבוץ,

וכולם שם: "הצילו, הצילו,

הבית נשרף" פה ושם, ו-- אממ,

לא ידעתי את איך, איך להתייחס,

אני פשוט שלא יודעת
מה לעשות, אממ,

מראיינת: ואת יושבת שם לבדך,

אולגה צגין: נו.

מראיינת: ומח-- ומחכה למשהו?

או שאת לא זוכרת? את זוכרת?

אולגה צגין: אני לא מחכה.

מראיינת: מה שמעת מבחוץ?

אולגה צגין: אה, שמעתי,

מראיינת: שמעת מה קורה בחוץ?

אולגה צגין: ש-- אממ,

לא תמיד, לפעמים זה
היה שקט, ולפעמים זה,

אני שמעתי כשאצל
שכנים שלי שוברים את

ה-- כאילו דפיקות כאלה,

כאילו שוברים משהו אצל שכנים
שלי זה ה-- הם די רחוק,

אבל שמעתי את זה.

אממ, אז, אה,

היה לי פחד לא נורמלי,

לא יודעת ככה ו-- ולא
הבנתי גם יש צבא,

אין צבא, כי, אה,

לפעמים כתבו שכן יש
חיילים פה בקיבוץ,

וכתבו שלא לפתוח אם נכנסים,

כאילו אולי מדברים
בעברית ולא לסגור,

ככה יכולים לירות בדלת,

לא ידעתי מה לעשות,

האמת שהייתי בלאגן,

היה לי בלאגן בראש
לא נורמלי, ופחד.

מראיינת: מ-המ.

אולגה צגין: אז, אה, כשכבר קראתי

שיש צבא בקיבוץ, כתבתי לבן שלי,

שאלתי אותו אם בד-- אם בדקו
אצלו, כי הוא אמר, הא,

גם הוא אמר שהשכנים שלו לא עונים,

אז שאלתי אם בדקו אותו החיילים,

הוא אמר: "לא, לא בדקו".

ביקשתי לכתוב ב-- בפרטי
שם למישהו מהקיבוץ

שיבואו לבדוק אותו,

כי יש לו, לא טוב בשכונה,

מראיינת: מ-המ.

אולגה צגין: המצב לא טוב. אז, אה,

עוד עשרים דקות הוא מתקשר,

כבר מתקשר בטלפון,

אמר שבדקו אותו חיילים
ולא לפתוח לאף אחד,

הוא יבוא עם חיילים, זהו,

זה היה לקראת החושך כבר,

הוא בא עם חיילים,

נתנו לנו רבע שעה
לצאת לעשות דברים,

לא אספתי שום דבר,

הייתי, לא יודעת, לא הייתי, אממ,

מראיינת: זאת אומרת,

אולגה צגין: שלמה.

מראיינת: מהבוקר עד
החושך ישבת לבדך בממ"ד?

אולגה צגין: כן.

מראיינת: והרגשת משותקת?

אולגה צגין: נ-- חצי
יום, חצי יום היית-- אה,

לא הרגשתי כשלא ידעתי מה קורה,

וחצי השנ-- שנייה כן,

מראיינת: הבנתי.

אולגה צגין: הרגשתי משותקת אז.

מראיינת: זה באופן
מעניין את אומרת:

"שמעתי בטלפון מה שמשדרים
בערוץ שתיים עשרה על בארי,

אבל לא חשבתי שזה מגיע אליי".

אולגה צגין: אני לא
עשיתי השוואה בכלל,

לא חשבתי, לא האמנתי.

מראיינת: את נזכרת או
נזכרת עכשיו באמת מה,

מה עשית שם בשעות האלה?

מה שמעת? את מצליחה
להיזכר מה שמעת בחוץ?

אולגה צגין: אה,
יריות מדי פעם הם לא

ממש נכנסו לשכונה שלי.

מראיינת: אוקיי. מה עושים
כשיושבים כל כך הרבה שעות בממ"ד,

למשל עם העניין
שצריך לשירותים או,

אולגה צגין: אה,

מראיינת: מה עשית עם זה?

אולגה צגין: האמת השירותים,
יש לי מקרר של האוטו,

מין צידנית כזה של הרכב אז, אה,

מראיינת: אז זה מה שעשית?

אולגה צגין: כן ו,

מראיינת: את זה.

אולגה צגין: בגלל
שאני ישנה בממ"ד,

אה, יש לי תמיד
בקבוק סודה או משהו.

חוץ מזה עשיתי קפה לפני זה.

מראיינת: אוקיי. ואז
באו והוציאו אותך?

אולגה צגין: אהה, כן.

אני באתי, הדאגה שלי
מה עם הרכב שלי,

אז ראיתי שהם שברו חלונות
משנ-- דלת של נהג ועוד חלון,

וזרקו את כל הדברים שם,

גנבו גם מצלמת כב--
אה, כביש וירו בדלת.

שאלתי את חייל: "אם,

אהה, יש איזשהו מטען ברכב",

הוא אמר: "שלא",

ניסיתי להניע אותו, הוא כן,

מראיינת: עבד?

אולגה צגין: כן, עבד
ונסעתי עם הרכב.

מראיינת: נסעת עם הרכב שלך?

אולגה צגין: כן.

מראיינת: לאן?

אולגה צגין: פינו אותנו לגבולות,

ואני, גם אצל בן
שלי היה אוטו שלם,

והוא אמר שהוא נוסע לפני,

ואני נוסעת אחריו כאילו,

ואנחנו כל הזמן היינו
בטלפון, וכבר היה חושך.

אממ, כשנסעתי על הכביש זה,

זה באמת היה נראה,

זה כמו באיזשהו סרט של,

אה, פ-- פאודה או משהו,

מראיינת: למה נסעת לבדך?

למה לא נסעת עם עוד מישהו? אה,

אולגה צגין: מה זה עם עוד מישהו?

האנשים, אה,

מראיינת: היו עוד, אה, בפנים?

אולגה צגין: לא היו בפנים,
חיכו לאוטובוס או ל-- ליווי

צבאי ומשהו כזה,

החיילים בש"ג אמרו:
"שכן אפשר לנסוע".

מראיינת: מ-המ.

אולגה צגין: אמרו: "מי שנוסע
עם הרכב הוא יכול לנסוע",

מי שלא היה לו רכב
הוא חיכה לחילוץ.

מראיינת: נו, אז, אה, אני תוהה,

אולגה צגין: ואף אחד לא רצה לנסוע

בגלל שהאוטו שלי מלא זכוכיות,

אני ישבתי על זכוכיות.

מראיינת: למה לא נסעת באוטובוס?

אולגה צגין: כי אני
לא יכולה להיות,

אני גם במצב הזה חשבתי
איך אני בלי רכב,

אני לא יכולה להיות
קשורה לאותו מקום,

איך אני יוצאת אחר כך?

החרדה שלי מזה,

מראיינת: כן.

אולגה צגין: מלהיות,
אה, קשורה למקום.

מראיינת: אה, אממ, אה,

כשאת יושבת שם בממ"ד,

עול-- עולות לך, אה,

מ-- מחשבות שקשורות
גם לעניין שאת,

אה, אממ, לא נולדת כאן,

את נמצאת פתאום באיזה מציאות,

יש משהו שככה את רוצה לשתף אותנו?

אולגה צגין: מ-- לא.

מראיינת: בקשר לזה שאת,

אולגה צגין: לא.

מראיינת: את מרגישה
שאת שייכת למקום הזה?

אולגה צגין: כן, עד עכשיו.

מראיינת: זה הבית שלך?

אולגה צגין: כן.

מראיינת: כן.

אולגה צגין: אני
גם אחרי זה נסעתי,

אה, נסעתי לרפת לשבוע.

מראיינת: לעבוד?

אולגה צגין: להתנדב.

מראיינת: מה את אומרת?

אולגה צגין: המטרה
שלי יותר הייתה,

גם לתפוס את החתול שלי, וגם, אה,

אני רציתי לבדוק, זה באמת,

אני לא האמנתי שזה
קרה איתי, את מבינה?

פסיכיקה עדיין חוסמת את הדבר,

אני כמו רובוטית הולכת כל הזמן,

אני לא מאמינה, אני לא
בוכה, אני לא מרגישה.

מראיינת: עד עכשיו?

אולגה צגין: עד
עכשיו, כמו רובוטית.

מראיינת: מ-המ.

אולגה צגין: אז אני הייתי
צריכה לחזור למקום הזה,

ולראות אם זה באמת היה.

מראיינת: וזה היה.

אולגה צגין: וזה
היה, אבל לא מרגישה.

מראיינת: מצאת את החתול?

אולגה צגין: כן.

מראיינת: מה היה ברפת?

אולגה צגין: ברפת, הרפת עובד,

יש שם מתנדבים, יש, אה,

יותר דלקות, יותר מחלות אצל
מ-- פרו-- פרות מתות, מ-- זה.

מראיינת: ה-- היית שמה בימים
שאחרי, הסתובבת בקיבוץ?

אולגה צגין: לא יכולנו
להסתובב בקיבוץ,

הייתי צריכה להס-- ר-- להיות
רק או ברפת או קרוב לזה.

למזלי הכל המתנדבים,

הם גרו ב-- בשכונה שלי,

אז הייתי, אני גרתי גם בבית שלי.

מראיינת: לא יכולת להסתובב כי

לא יכולת נפשית או כי אסור היה?

אולגה צגין: לא, לא, אסור, אסור,

אסור, גם אנשים ביקשו
להביא להם דברים,

אז אני ביקשתי ממפקד,

ממפקד, אה,

לתת לי איזשהו חייל
שילווה אותי לבתים.

מראיינת: מ-המ. עברת פעם
איזשהו אירוע אחר טראומטי?

אולגה צגין: אממ, היה
לי ב-- משהו בגיל,

אה, 20 או משהו כזה.

מראיינת: ברוסיה?

אולגה צגין: כן.

מראיינת: כי אני חושבת לעצמי,

גם לא היית בצבא הישראלי,
זאת אומרת זה לגמרי,

אולגה צגין: לא, הייתי במתמיד.

מראיינת: מה זה
מתמיד? בואי תספרי.

אולגה צגין: מתמיד זה כאילו
מתנדבים במשמר הגבול.

מראיינת: תסבירי.

אולגה צגין: המ?

מראיינת: אז יש לך
הכשרה לירות בנשק?

אולגה צגין: עכשיו לא, יצאתי מזה,

אז לא עשיתי, אממ,

מראיינת: מה עושה
הכוח הזה, מתמיד?

אולגה צגין: הם, אה, שומרים
מסת-- נוסעים עם הרכב,

שומרים כאילו על האזור,

וגם יצאנו עם הנשק ארוך,

‮‭M16‬, עשינו מטווחים,‬

חוץ מזה זה גם הייתה
תעודה של משטרה,

זה מתנדבים של, אה, משטרה.

מראיינת: זה הקנה לך איזה תחושת

ביטחון שאת יודעת ל-- להחזיק נשק?

אולגה צגין: אממ, כן,

אני יודעת להחזיק נ-- נשק,

אבל אני לא כל כך בטוחה
שאני יכולה לירות בבן אדם.

מראיינת: אוקיי.

פגשת את החברים בגבולות?

אולגה צגין: כן,
כולם הגיעו לגבולות.

הכביש היה נורא כשנסענו,

פשוט שהרבה מכוניות
וגופות על הכביש,

ואיזשהו או טנק או
משהו בוער שם על,

ב-- באש כאילו, שלנו,

אני לא מבינה, לא ראיתי כזה דבר,

וכל הזמן פחדתי לעלות
עם הרכב על איזשהו גוף.

מראיינת: האא, והגעת לגבולות,

את פוגשת את החברים ואת מה,

מה את מבינה או מה, מה את שומעת?

אולגה צגין: אממ, אז
התחילו להגיד מי נשאר,

מי לא נשאר פתאום, כאילו מי חי,

מי לא חי, כי עד זה,

בקבוצת וואטסאפ לא
פרסמו את זה כדי

לא להכניס ל-- אנשים לפאניקה.

מראיינת: כן.

אולגה צגין: מ,

מראיינת: ואת בסיפור הזה,

איך את שם, אממ,

אולגה צגין: אני לא כל כך סיפרתי.

מראיינת: לא סיפרת כלום?

אולגה צגין: אממ,
סיפרתי שהכל בסדר,

לא נכנסו, ו,

מראיינת: אוקיי. יש משהו שאת

נזכרת בו תוך כדי הריאיון פה
שאת חושבת שאת רוצה להשמיע?

אולגה צגין: לא יודעת, זה לפעמים,

אני פשוט ש-- אני
חושבת שלפעמים אני

יכולה לא ל-- לא לזכור משהו חשוב,

כי עדיין יש לי חסימות בראש.

מראיינת: מה למשל את חוששת,

ממה את פוחדת לא לזכור?

אולגה צגין: אני לא פוחדת.

מראיינת: מ-המ.

אולגה צגין: אני לא פוחדת מכלום.

מראיינת: אז את חושבת
שיש דברים שאת לא זוכרת,

זה מה שאת מתכוונת?

אולגה צגין: אה, כן, כן.

מראיינת: הא.

אולגה צגין: ופתאום זה,

פתאום זה יכול לקפוץ ואני
עו-- עו-- עוד פעם לא זוכרת.

מראיינת: יש רגע כזה שזה קרה לך?

אולגה צגין: כן, זה קורה כל הז,

מראיינת: שקפץ הזיכרון, בואי,

אולגה צגין: כל הזמן.

מראיינת: בואי תתארי את זה רגע.

אולגה צגין: אממ, לא זוכרת
עכשיו מה להגיד, את מבינה?

גם אני לא יכולה עכשיו לצאת,

אני צפרית, אני יודעת
שזה מקום בטוח, כן?

ואני פשוט שלא,

לא מסוגלת לצאת
מהמקום הזה, מהקיבוץ.

אין לי בעיה כי יש פה

כל כך הרבה מקומות
שאני יכולה לצאת לעלות

על הרכב, הרכב איתי.

מראיינת: עכשיו את
מתכוונת, כשאת פה?

אולגה צגין: עכשיו, עכשיו,
אני לא יכולה לצאת מהקיבוץ,

לא יודעת למה, אין שום סיבה בזה.

מראיינת: אז את לא יוצאת,
מאז שאתם פה לא יצאת?

אולגה צגין: אה, לא,
אני יוצאת אם יש,

אם יש סיבה חשובה,

אבל סתם לטייל לא יוצאת.

מראיינת: וכשאת יוצאת
אם יש סיבה חשובה,

את יכולה לצאת לבדך?

אולגה צגין: כן.

מראיינת: תגידי, הבן
שלך שם לבדו גם?

אולגה צגין: הוא פה.

מראיינת: אה, אני
מבינה, אבל שם באותן,

באותן שעות שהייתם
כל אחד בממ"ד שלו.

אולגה צגין: כן.

מראיינת: יש איזה
תקשורת ביניכם הוא,

אה, הוא את מחזקת אותו?

הוא מ-- מה סוג התקשורת ביניכם?

אולגה צגין: הוא לא כתב לי,
בגלל שאני הייתי במצב נורמלי,

אני לא חשבתי על מה
שהוא עומ-- עובר,

כי גם אם הוא כותב לי: "בסדר,

לא כל כך טוב", אבל, אה,

זה לא קטסטרופה לא כל כך טוב,

אולי עייף, אולי משהו,

כותב לי: "אני בלי מים בממ"ד",

הוא לא כתב מה קרה, מה הוא שמע.

מראיינת: מה קרה לו?
קרה לו משהו בסוף?

אולגה צגין: לא, ירו
לו ב-- בדירה, בחלון,

אבל לא נכנסו,

לכל השכנים נכנסו
ואל-- אליו לא נכנסו.

מראיינת: ופגשת אותו בגבולות?

אולגה צגין: אנחנו
נסענו ביחד, אה, עם,

מראיינת: הא, הוא נסע איתך ביחד?

אולגה צגין: לא, הוא עם
הרכב שלו לפניי ואני אחריו.

מראיינת: הבנתי, אוקיי.

את זוכרת את הרגע שנפגשת איתו
שם בקיבוץ עצמו, בחולית?

אולגה צגין: כי הוא בא
אליי הביתה עם חיילים.

מראיינת: הוא בא אלייך עם חיילים,

נכון, אמרת לי, אוקיי.

אולגה צגין: כן.

מראיינת: את רוצה לסכם?

לומר משהו לסיכום?

את חושבת שיש משהו שלא
שאלתי ואת רוצה לומר?

אולגה צגין: לא
משהו, לא יודעת אם,

אם את יכולה ל-- לשאול משהו,

אם את חושבת שיש,

יש עוד לשאול משהו.

מראיינת: א-- אני מנסה,

אני, אממ, שואלת אם, תראי,

אני מנסה לחשוב יחד איתך אם
את זוכרת יותר רגעים מתוך,

הרי בילית בממ"ד המון שעות.

אולגה צגין: כן.

מראיינת: לבד.

אולגה צגין: כן.

מראיינת: אמרת באיזשהו רגע
שנתקפת פחד נוראי, נכון?

אולגה צגין: כן.

מראיינת: זה משהו שאת רוצה
לנסות לספר מה, מה, מה,

אולגה צגין: לא, בגלל שאני
לא יכולה לעשות כלום,

בגלל ש-- אה,

אין לי מה לעשות ולא ידעתי,

מה, איך אני יכולה להגן על עצמי,

איך אני יכולה לעזור,

מה, לא האמנתי בסיטואציה,

אני לא הייתי בסיטואציה,

לא ידעתי מה לעשות
בסיטואציה כזאתי.

מראיינת: אני מבינה
שאת גם לא שוחחת עם,

אה, אף אחד אחר,

אולגה צגין: לא.

מראיינת: אה, תוך כדי, נכון?

אולגה צגין: לא.

מראיינת: חוץ מאשר עם הבן?

אולגה צגין: מ-המ, לא, לא.

מראיינת: א-- איזו
חוויה זאת של לא

לדבר עם אף אחד ככה
כל כך הרבה שעות?

אולגה צגין: לא יודעת, אני
לא יודעת, אני לא מבינה,

א-- אני כשאני זוכרת
את עצמי שם במצב הזה,

אני לא יודעת למה עשיתי כך,

זה לא התנהגות רגיל, רגילה שלי.

מראיינת: מ-המ.

אולגה צגין: הייתי באיזשהו
אוטומט אני חושבת, רובוטית.

התחלתי להיות רובטית,
וממשיכה להיות רובוטית.

חוץ מזה אני לא מרגישה,

זה מוזר, לא מרגישה
משהו על אנשים שנהרגו,

אה, לא יודעת,

אבל יש לי,

אני חושבת יותר על אנשים
שנחטפו לעזה מניר עוז,

שאני מכירה אותם באופן אישי,

במיוחד זה אנשים מבוגרים.

כששחררו את יוכי ליפשי-- ליפשיץ,

אני, הדבר ראשון חשבתי
איך היא בלי עודד?

הם כמו, כל הזמן כמו
תאומים, אני מכירה אותם,

ישבנו ביחד, שתיתי אצלם קפה,

וחוות קקטוסים כזאתי,

וכשראיתי שם בתמונה
דיצה, היא ממש,

היא מבוגרת, זקנה,

איך היא שם בלי כורסא שלה ועוד,

על זה אני לא רובוטית,

על אנשים האלה שנחטפו,

שאני מכירה אותם, שאני,

וזה יש לי מין זיכרון
מה עשינו ביחד,

ועל זה אני לא רובוטית,

לא יכולה, אני לא
יכולה לחשוב על זה.

מראיינת: כן.

אולגה צגין: האא, וחוץ
מזה אני רוצה לחזור.

מראיינת: את רוצה לקחת משם,

אולגה צגין: לא, אולי כן.

מראיינת: אני יכולה לתת לך חיבוק?

עכשיו שאני כבר בוכה.

אולגה צגין: כן.

מראיינת: אני לא חושבת שאת רובוט.

אולגה צגין: לא, זה פסיכיקה
עושה אותי רובוט, אה,

מראיינת: ברור.

אולגה צגין: אני הייתי
ארבע פעמים אצל פסיכולוג,

והם אומרים שזה ישתחרר מתישהו.

מראיינת: הנה, מתחיל, מתחיל קצת.

אולגה צגין: אבל אני
לא נותנת לעצמי לחשוב

על החבר'ה האלה מניר עוז,

כי אני איתם יותר
קרובה, אני לא יודעת,

אני גרה בחולית אבל עם חבר'ה
מניר עוז אני יותר קרובה,

וגם איציק אלגרט,

שנסענו שנה שעברה ביחד
לגיאורגיה, והוא גם,

אמרו שהוא היה פצוע
וחטפו אותו לעזה,

אני לא יודעת חי או מת או,

וחוסר ודאות הזה,

זה פשוט שלא עושה לי טוב.

מראיינת: כן.

אולגה צגין: מי שמת הוא
מת, אין מה לעשות כבר.

מראיינת: כן.

אולגה צגין: במיוחד הזקנים,

ילדים הם יותר גמישים,

והזקנים, אני, קשישים האלה,

אני לא יודעת איך הם מסתדרים שם.

מראיינת: באמת, אה.

אולגה צגין: כשראיתי
את יוכי בטלוויזיה

היא הייתה חצי ממה שהיא הייתה.

מראיינת: מתי נפגשת איתה לאחרונה?

אולגה צגין: אולי לפני
ארבעה חודשים, משהו כזה.

מראיינת: דיברת איתה?

אולגה צגין: כן,

אנחנו כל הזמן דיברנו
וישבנו, שתינו משהו.

מראיינת: אני מתכוונת אם דיברת
איתה עכשיו שהיא חזרה מהשבי.

אולגה צגין: לא, לא, לא.

מראיינת: לא?

אולגה צגין: לא, לא, לא יכולה.

חוץ מזה אני חושבת שאני
גם לא כל כך רוצה,

כבר נמאס לי לספר,

ואני חושבת שיש יותר מדי
אנשים שכבר רוצים שיספרו להם,

צריך לתת לאנשים שקט.

גם יש לי, אהה,

ידיד מניר יצחק ש-- הבן שלו,

אורן גולדין, הוא
היה בכיתת כוננות,

הם עד עכשיו לא יודעים מה איתו,

הוא נחשב נעדר, והמשפחה הזאתי,

אדי ויאיר הם עכשיו באילת,

אנחנו מדברים בטלפון,

וכשהייתי באילת אני
אמרתי: "אולי ניפגש",

ואני ממש שומעת שהוא
לא כל כך רוצה להיפגש,

כי כבר, הם לא יוצאים מהמלון,

שום דבר, למרות שיש
שם נכדים הכול,

לא רוצים, וכבר, אה,

אני חושבת שאנשים רוצים
את השקט שלהם עכשיו.

כבר פחות סיפורים,

בגלל זה אני לא נכנסת לו,

לא התקשרתי ליוכי, עוד לא,

הבן שלי הוא עבד גם בניר עוז,

הוא היה ארבע או חמש
שנים שם בנוי עבד,

וגם חטפו לעזה את המנהלת שלהם,

ושלנו פיצצו את האוטו,

מהמסוק, משהו כזה,

היא נפצעה וחזרה פצועה בשטח,

מראיינת: או, הא, או, הא.

אולגה צגין: נעמית, אז היא
גם לא כל כך רוצה לדבר,

היא לא כל כך רוצה להיפגש, אה.

אני לא יודעת, אני לא עברתי כמו,

טראומה כל כך קשה
כמו שאנשים עברו,

אבל אני מרגישה אותם, כאילו זה.

מראיינת: כן.

אולגה צגין: גם כשהיינו עם הבן
שלי באילת הוא אומר: "הנה,

זה מישהו הולך מזה,

מ-- מאזור שלנו",

אני אומרת: "אתה מכיר?",

הוא אומר: "לא, לא מכיר.

אני רואה את זה בפנים", הוא אומר.

מראיינת: מה את אומרת?

אולגה צגין: כן, הוא מזהה אותם.