קודם כל אני אבקש שהקב"ה קחו בשבילי ומהיקום
בשבילכם או ממי שאתם רוצים שילד פתוח שיהיה
אנרגיה טובה שיצאו הדברים על דיוקם בנקיות
אני אגיד שקוראים לי בטל שגב אני נשואה
לאלעד אנחנו נשואים 12 שנים, 12 שנים
בשדרות, הורים ל-6 ילדים מתוקים אלקנה עסקה
בניה בינה יהודית רועי, דוד ושחי
שהיא בת 3 חודשים והגיעה לכאן בת חודש
אני אענה לך על השאלה מה אני אוהבת ואז אולי
נתחיל לדבר אני חושבת שאני אוהבת את הבית
שלי, היא מאוד מאוד אוהבת אותו, אני אוהבת
אותו. בלי קשר לסיפור הזה ואני אוהבת אותו
עכשיו הרבה יותר אבל אני מרגישה שאין לי
אותו יותר
שאין לי בית להתגעגע אליו, ואין לי בית
לאהוב, ולא חשבתי שהדמעות יבואו כל כך מהר
אני אספר לך על ה-7 באוקטובר שלנו,
שישי. יואו בדיוק בדיוק מה שאני באה לעשות.
אני באה לספר לך, להגיד לך שזה מתחיל יום
לפני?
יום לפני אנחנו בערב שמחת תורה, זה המסיבה
הכי גדולה בעיר שלנו, עיר שהיא אני יכולה
להגיד יחסית דתית, גם האנשים הלא דתיים שם
הם יחסי דתיים מסורתיים, מאוד מחוברים
לתורה, מאוד מחוברים כאילו לדבר הזה, בטח
לכיף שבזה בטח שלשמחת תורה, כאילו, אם לא
ברמה ההלכתית, אז לחוויה ולהאנרגיה ושדרות
בשמחת תורה זה פשוט מסיבה ענקית, ואני ב-6
באוקטובר מקבלת שיחת טלפון מחברה טובה שגרה
במרכז. והיא לא נוהגת להזמין אותי אליה.
תמיד אנחנו צוחקות על זה שתמיד אני מארכת
אותה והיא אף פעם לא מזמינה והיא פשוט
מתחננת אלי שאני אבוא ואני אומרת לה, אני
נראה לך שאני שמחת תורה לא אהיה בשדרות? אין
דבר כזה והיא אומרת לי תקשיבי הכל מוכן
סידרתי לכם איתו? בואי בבקשה, את לא מבינה
איזה כיף אצלנו, אני אומרת לה לא משנה כמה
כף אצלכם אצלנו כיף יותר אין סיכוי אני לא
מוותרת על שמחת הוראה בשדרות זאת חברה
שמלווה אותי לאורך כל הדרך זה לא פלא שאני
מדברת עליה עכשיו במשפטים הראשונים כל פעם
שאני מספרת על עצמי הילדה הזאת שם היא ממש
דמות בחיים שלי
ולא פלא שבאותו בוקר קיבלתי ממנה את השיחת
טלפון הזאת, להציל אותי מעצמי. עוד פעם א
הפעם לא אישרתי לה. היו פעמים שכן אף פעם לא
ואנחנו מוכנים לחג, אני עושה סיר גדול של
מרק, במקרה אלה הביא מלא מלא בשר, התלבטתי
אם להכין את הכל או לא להכין את הכל, ואמרתי
יאללה אני אוציא סיר יותר גדול, אני א. יהיה
לי להמשך השבוע, חוזרים לשגרה כאילו לימודים
וזה יהיה לי איזה משהו לשלוף ואני מכינה סיר
ענק כזה של מרק, ואני יודעת שמחר בבוקר
אנחנו סעודה גדולה בבית כנסת, כאילו כל בתי
כנסיות אצלנו בעיר, מוציאים את הספרי תאורה
ועושים סעודות משותפות, וכולם ברחובות בשמחת
תורה
ואני יודעת שאני סתם מכינה את כל זה בעצם,
ואנחנו יושבים בערב אוכלים הכל רגיל, הכל
רגוע, הבגדים של הילדים למחר, השמלות הלבנות
החדשות שקניתי להם לפני הלידה, והכנתי לבנות
עם הקוקיות עם הכל כזה מסודר, הבגדים של
הבנים, חליפה של בעלי הבגדים שלי, הכל
מאורגן, תלוי כזה על הארונות הכי, אווירת חג
שיש, הכי כיף הלגו של הילדים מפוזר בכל
הבית, כאילו אני מסכימה להם בשבתות הלגו כי
באמצע שבוע אי אפשר להתמודד עם כל החלקים
הקטנים האלה, אז כזה כל הבית כזה, בשמחת החג
ובהרגשה כזאת של עסק כזה, יאללה נגמר, חגים
עם הילדה, זהו חוזרים לשגרה כאילו? הכל ביום
ראשון חוזר. חוזר לשגרה אחרי קץ. אחרי תקופה
ארוכה כזה של קרחנה נגיד, ואנחנו יושבים
ביחד לסעודה, סעודת חג, וזהו, והולכים לישון
ב-6 באוקטובר, אני גם חודש אחרי לידה עוד לא
כלול איזה בכלל שילדתי, כי איך שהגעתי כמה
ימים אחר כך ראש השנה, וכמה ימים אחר כך יום
כיפור, וכמה ימים אחר כך, ע סוכות אז בכלל
כאילו לא היה לי, לא היה לי שנייה כאילו
לקלוט שנייה שיש פה תינוקת וכאילו ועל
התהליך שהגוף עובר והנפש עוברת, וכל זה
כאילו בכלל, זה בכלל לא היה בדיבור, ואני
מחכה שכל זה ייגמר באיזשהו מקום עם כמה שאני
נהנית מהכל אבל ושנייה כאילו להתרכז בה
וליהנות מתינוק חדש, תינוקת חדשה
וזהו והבאתי לה מיטה כזאת נצמדת וזה היה ממש
כיף וישנו כזה בלילה ביחד ובשש וחצי בבוקר
מתחיל צבע אדום ואני ואלעד אנחנו, אנחנו
דתיים כמובן ואנחנו לא סוגרים טלפונים, אף
אחד לא מתקשר אלינו, פשוט הטלפון נשאר מונח
איפשהו כאילו בכניסת שבת, ההודעה האחרונה
ששלחנו, שבת שלום להורים, או לא יודעת מה,
והטלפון נשאר זרוק במקרה שני הטלפונים שלנו
היו 1 ליד השני מונחים על השידה בחדר שלי
ואני ב-6.5 בבוקר בדיוק בהענקה כזה בלי
מטפחת בחדר וזה ויש צבע אדום 1. ואני לא
יודעת אם את יודעת, אבל בזה עוד כשיש צבע
אדום 1, אין ממש טעם לרוץ בממ"ד כי את לא
מספיקה ואולי עדיף פשוט להישאר במקום מאיפה
שאת מאשר להיות באיזושהי תנועה אני יודעת
שהילדים, חלק ישנים בממ"ד, חלק יודעים את
העבודה, יודעים מה הם צריכים לעשות ופשוט
רצים כאילו לממ"ד והבית שלי בנוי בתוך בניין
שהוא מין חטא כזה, שיש חדרים שהם לא ממ"ד
אבל הם ממש מוגנים, הם עטופים כאילו מכל
הכיוונים, אז אין צורך כאילו לרוץ בהם. זה
מוגן כמו ממ"ד, ואולי יותר.
אז זה פשוט כאילו ככה הכל מאורגן, בעלי יוצא
לילדים ואני נשארת בחדר ומיד אחרי הצבע
האדום הראשון אני שומעת צרור של יריות
ואני שוכבת במיטה ואני פשוט נקרעת מצחוק
ואני אומרת לעצמי, איזה מטורללים העבריינים
האלה? מה הם עושים? יש צבע אדום? תרוצו
שנייה לממ"ד ואחר כך תהמו 1 את השני מה אתם
עושים עכשיו? ועוד פעם צבע אדום ועוד פעם
צרור של יריות אני אומרת לעצמי ואני צוחקת
צוחקת עם עצמי עם המיטה, אחרי הצבע האדום
השני כבר קמתי, יש אצלי בחדר כאילו ליד הדלת
איזה מין מסדרון קטן כזה שגם הוא כולו מטף,
זה לא באמת מוגן כאילו אבל זה לפחות אזור
קצת יותר שמור ואני ככה עם התינוקת כזה
בידיים, בלי מטפחת אני לא יוצאת החוצה ככה
וזה צועק את אלעד כולם בממ"ד, הוא אומר לי
כן, אני איתם כולם במעמד ואני עומדת עם
התינוקת שם במסדרון הזה ומחכה שזה ייגמר,
וזה לא נגמר צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום,
צבע אדום, ואני צועקת לאלעד, נראה לי שזה
לכל הארץ, כאילו שזה לא רגיל ובין לבין יש
איזה כמה דקות כזה של שקט אלעד משאיר את
הילדים במעמד ונכנס למקלחת, להתארגן לבית
כנסת ופתאום הטלפונים שלנו מתחילים לצלצל,
אני רואה את אחותי מתקשרת, את חמותי, את אבא
שלי, כל מי שהיה לא גר בעיר, אימא שלי גרה
איתנו בשדרות ואני מקבלת מלא מלא טלפונים
ואני אומרת לאלעד מה יש להם. כאילו הם
יודעים ששבת מה אני אענה להם בגלל שהיה צבע
אדום. מה קשור? הטלפונים לא מפסיקים, ממש
מצלצל, מצלצלים מצלצלים
ואני אומרת ואני אומרת אלעד אומר לי טוב
תעני להם תראי מה קורה הוא פותח את הדלת של
המקלחת הוא עונה לאבא שלי ואני עונה לאימא
שלו, אימא שלו גרה במושב יכיני זה ממש
לידינו, ממש כמה דקות מסדרות והיא אומרת לי
בטל יש יריות אצלי במשק יש יריות אצלי מחוץ
לבית ואני אומרת לה איפה תרגיל זה הכל בסדר,
זה מאז את שומעת את זה מאז זה פשוט שבת
בבוקר ממש שקט אז שומעים את הכל, כאילו הכל
בסדר. היא אומרת לי לא לא יש ירי פה בחוץ?
אני אומרת לה לא ואני בכלל לא מקשרת שגם אני
שמעתי יריות בכלל כאילו לא קשור לי כלום
כלום לא מחובר
ואני אומרת לה, לא, לא, זה הכל בסדר, תיכנסי
לממ"ד, תסגרי את הדלת, הכל טוב. מנתקת לה את
הטלפון ואבא שלי בינתיים עם אלעד בקו ואני
שומעת את אבא שלי צורח ובדיעבד הוא צועק לו,
תרצו משם, כל העיר שלכם, מחברים, תוציא את
הבית שלי, תוציא את הנכדים שלי משם, תוציא
אותה משם ואתם לא מבינים מה קורה לכם בעיר,
איך אתה לא מעודכן? תפתחו טלפונים, אתם לא
מבינים מה קורה, כל העיר שלכם מחבלים, כל
העיר שלכם זה. ואז אלעד כזה, או-קיי, דודו
תירגע, אני מבין מה שאתה אומר לי, אני פותח
טלפונים, הכל בסדר, אל תדאג, אני לוקח את
הנשק, הכל בסדר. ואלעד לוקח את הנשק שלו,
באמת נמצא במצב שהוא דורך אותו,
והוא אומר לי, בטל, יש מחבלים בעיר. אני
מבקש שתיכנסי עם הילדים לממ"ד ושתהיו בשקט.
והוא פותח את הטלפון, מתיישב בסלון, אני גרה
בדירת גן. יש לבית שלי שתי כניסות, כניסה 1
מהחצר וכניסה 1 של הבניין
והכניסה של החצר שלנו זה פתוח אתם יכולים
לבוא לשדרות בכל שעה ביום להיכנס יש אוכל
בבקר? 80% מהבתים פתוחים בטח בשבת שאנחנו
משאירים את הקודן משוחרר כדי שנוכל להיכנס
ולצאת
אלעד באיזשהו שלב יוצא נועל אותו וחוזר
לסלון ואני נכנסתי עם הילדים לממ"ד, זה עוד
שלב קל, כי עוד יש צבע אדום, אז הם עוד
מצליחים להישאר כזה בתוך הממ"ד ולהבין למה
הם שם ואני אומרת להם תהיו בשקט עכשיו תהיו
בשקט, זה ילד בן 11, ילדה בת 10 ילד בן 8
שיש להם מלא מהנסיבות על מה לריב?
שבדרך כלל זה לא מפריע לי ברכב הזה החלטת
הריו אבל עכשיו אנחנו ממש צריכים להיות
בשקט, ועוד ילדה בת 4.5 מלאת אנרגיות ברוך
השם וילד בן שנתיים וחצי עמוס אנרגיות ברוך
השם
והקטנה שאחרי שאני לא מצליחה להכניס אותה,
הממ"ד, וגם אני מבינה שאם אני מכניסה אותה
לממ"ד עם הקולות שם וערה שם, זה עלול להיות
עוד יותר, כאילו עלולה להיות הזוי לדבר ככה
על הילדים שלך, אבל כאילו גורם מפריע כאילו
הם עלולים כזה להתסיס אותה או לגרום לה לאי
נוחות בתור תינוקת ואז תבכה, ואז לא כדאי לי
למזלי יש לנו מחסן שבנוי באופן לא-חוקי בבית
ומכסה את החלון של הממ"ד, אז ידעתי שקצת יש
הדף לכל, כאילו הכל הוא לא יוצא ישר לרחוב
זאת אומרת החלון של הממ"ד שלי הוא לא על
הרחוב, אז ידעתי שיש לי קצת מוגנות מבחינת
סאונד
ווזהו, ואלעד מתיישב בסלון, אני קצת קשה לי
להבין על מה מדברים בכלל. והוא מראה לי את
התמונה של הטרנזיט ליד השופרסל אצלנו, ואיך
הניידת משטרה עוקפת אותו, ואיך הם יורדים
בניידת משטרה, והוא אומר לי זה מה שקורה
עכשיו ברחובות בשדרות ולאורך השבת זה מה
שאני יודעת, אני לא יודעת יותר מדי פרטים,
אני לא יודעת שחוטפים ילדים, אני לא יודעת
כל מה שהם עשו, כל ההתעללויות האלה אני לא
יודעת כלום עד היום ברוך השם אני יודעת מעט
מאוד מאוד מהסיפורים ששמעתי ככה בתוך מעגלי
נשים שאני עושה ובנות פלטו וזה למרות שלצערי
נכנסתי כמה פעמים למעגלי נשים ועשיתי דבר
שאני לא אוהבת לעשות, וביקשתי שיש דברים
שאני מבקשת לא לדבר עליהם, כאילו מה שאני
משתדלת לא לעשות אני רוצה שאנשים יבואו
אותנטי ויביאו את מה שיש להם, אבל הרגשתי
שאני חייבת לשמור על עצמי ביחד עם השליחות
הזאתי. שאני לא יכולה לתת להם לדבר חופשי,
שזה יעלה לי אחר כך בעצמי. ואז כאילו מצאתי
את עצמי כזה מה שתיקה או-קיי? כאילו עוצרת
כזה
וזהו ואז ואז אנחנו נכנסים לסשן של שבת שלמה
שלאורך השבת אני שומעת את אלעד כזה או
העגולים נרצח אולי זה נרצח וואי זה נרצח
וואי קובי קובי נרצח כי הוא מדי פעם כזה יש
לו מין פליטות פה כאלה ואני קולטת שבעלי
יושב בסלון והוא מתאר לי רצח של איזה 8
חברים שלו, אנשים שהוא עובד איתם ואני אומרת
לו אלעד זה אנשים שאנחנו בוכים עליהם חודש
על כל אחד מהם שנייה, תעצור, עצור, אני לא
מצליחה.
והוא באמת עוצר, הוא לא משתף אותי יותר ואני
ממש מרגישה שאני חייבת להיות עכשיו כזה סופר
ממוקדת ואני נכנסתי עם הילדים לממ"ד, ואלד
כל הזמן בכזה שקט, שקט יהיו בשקט, יהיו
בשקט, ובאיזשהו שלב הצבע האדום הפסיק. והם
רגילים שיש צבע אדום, או-קיי, אז אנחנו
בממ"ד כמה דקות ואחרי זה אנחנו בבית, אנחנו
אולי לא יוצאים לחצר ולא מתרחקים ולא כל
מיני כאלה אבל אנחנו, אנחנו בבית, אנחנו
יכולים להיות בסלון, אנחנו יכולים להסתובב
וכאלה ופתאום אני לא נותנת להם ולא נותנת
להם לצאת מהממ"ד והגדול שלי הוא לא פראייר
הוא ילד חכם והוא מתסיס את כולם נגדי, הוא
אומר אבל למה האימא אומרת להיות בשקט ולמה
אנחנו צריכים להישאר סגורים במעמד כאילו
זהו, כבר אין צבע אדום מספיק ואני תופסת
איזה מין פיקוד הורי כזה ואני אומרת לו
אנחנו לא שואלים שאלות עכשיו, עכשיו זה מה
שאבא אומר לנו לעשות ועכשיו זה מה שאנחנו
עושים אנחנו עכשיו יושבים פה בשקט במעמד עד
שאבא אומר שזה נגמר ואנחנו לא שואלים שאלות
גם אני לא יודעת למה ואני לא שואלת עכשיו
למה עכשיו זה עניין של חיים ומוות עכשיו
אנחנו יושבים פה הממ"ד בשקט ואתם שומרים על
עצמכם עכשיו אתם עוזרים לי עם בינה יהודית
ועם רועי דוד וכל אחד פה לוקח בייביסיטר
עכשיו ושומר עליהם אז או-קיי זה תופס לאיזה
שעה? כי הם באמת ברור לך שהם, הם ממש ילדים
טובים, הם מצליחים להבין את הסיטואציה וזה
ילדים של שדרות הם מצליחים להבין מה זה חיים
ומוות? והם מצליחים להבין מצב ביטחוני. ווהם
ככה ממש מגויסים שלושת הגדולים והם משחקים
איתם. ואני מוצא את עצמי גם כן משחקת עם
דינוזאורים ועם רכבות. אני לא עם הכאת, אני
לא יושבת על השטיח ומשחקת עם הילדים שלי
בדרך כלל. ואני מוצא את עצמי באותה שבת ממש
כזה עם רועי, דוד הוא בן שנתיים וחצי זה ממש
ממש קשה לו
וזה ממש קשה לו לשבת כזה בשקט ולהיות אסף
ואין מסכים כזה להושיב אותם
וזהו, ומגיע איזשהו שלב כזה שהם רוצים לאכול
ואנחנו יוצאים לאכול במין תורנויות כאלה
כאילו
22 כזה,
אני מוציאה את רועי דוד לבד, מאכילה אותו
בשקט כזה, מחזירה אותו על הקנאה, שומר על
רועי דוד, מוציאה את בנה היהודית, את משחקת
איתה עכשיו? וזה משחק עם זה כאילו הוא עשה
כזה מין סדר משמרות כזה.
ואנחנו מעבירים ככה את השבת כשהם צריכים
להתפנות, אז אלעד מלווה אותם עם הנשק. היה
לי פחד כזה שלא ייצא מצב, בגלל שיש שתי
כניסות והשירותים והממ"ד זה כאילו השביל
שעובר בין שתי הדלתות הוא כאילו חוצה את
הבית, שלא ייצא מצב שכאילו כולנו בממ"ד וילד
1 בשירותים ואז מישהו נכנס ואז אני לא יכולה
להגיע אליו או משהו כזה אז תמיד דאגתי שיהיה
מישהו נגיד אם הם רוצים להתפנות אז שמישהו
ייצא איתם
ולא להוריד את המים בשירותים אז יש 3
שירותים אז הצלחנו איכשהו להתפזר כזה.
ואיכשהו זה עבר בסדר?
ואלעד באיזשהו נקודה מבין שממש בשכונה שלנו
מסתובבים ואני חושבת שהוא כבר ידע שרצחו
מישהו ברחוב מקביל אלינו, הוא כבר ממש נכנס
לאט רף כזה, אבל הוא מאוד מאוד אשוף, כאילו
אני יכולה לראות מה מתחולל בתוכו, אבל הוא
בחוץ כאילו מאוד מאוד אשוף כמו לוחם, כמו
בן-אדם שיודע את העבודה כמו כמו אריה שומר
על המשפחה שלו
והוא יוצא החוצה והוא פשוט עושה מערב הבית
שלי יושב על איזה צומת כזאת של כביש ראשי,
זאת שכונה די פנימית כאילו אבל בגלל שהדירה
שלי היא דירת גן פינתית אז ממש זה כזה על
כביש ראשי והוא פשוט לוקח סולם והוא נעמד
בגובה והוא מתצפת על הרחוב לראות לפחות
מכיוון 1, שאם הם מגיעים, שהוא יכול להקדים
אותם או לעכב אותם או משהו כזה
ובאיזה שלב הוא נכנס חזרה הביתה, פשוט נותן
לי הוראות, הוא אומר לי מה קורה אם הם באים
מכאן ואם הם באים מכאן. והיום אני חושבת,
איך אפילו לא חשבתי, כאילו איך אני לוקחת 6
ילדים, כאילו למה לקחתי את המנסה למה לא
קשרתי את שחררי אלי? כאילו לפחות, ואז יש לי
שתי ידיים, לבינה ולרועי דוד, ולא חשבתי על
זה בכלל, כאילו פשוט כאילו ידעתי מה אני
צריכה לעשות ולא יודעת איך, לא דאגתי לזה
ברמה הטכנית, גם יכול מאוד להעיף אותי היום
לא להכעיס אבל כאילו אני שואלת את עצמי יכול
לקחת מגבות רטובות או איך לא חשבת להכניס
אותם לארון? או איך לא חשבת מאיפה להבריח
אותם? אם מישהו היה נכנס כאילו ולא חשבתי על
זה בכלל, זה בכלל לא העסיק אותי ואני קצת
כועסת על עצמי, היום הזה כאילו. כי אם היה
קורה משהו אז בכלל לא הייתי מוכנה אליו
מסתברת.
וזהו והוא ממש מנחה אותי שאם באים מהדלת של
הבניין אז אני עולה לתמרה השכנה שלנו ואם
באים מהרחוב אז אני רצה רץ על הרחוב ואני
אפילו לא זוכרת מה הוא אמר לי לעשות
ואני ממש כאילו עומדת איתו באמצע הסלון, הוא
עם נשק דרוך, אני שי, ילדים בממ"ד ואנחנו
פשוט כאילו בברי סנג כאילו לחדירת מחבלים
הביתה
ו.
ואני מבינה לא מבינה מה קורה. ואני עושה לא
עושה כל מיני כאלה, ובעיקר מתמודדת כאילו עם
להשתיק את הילדים. שזה היה ממש ממש אתגר
ואני
אני לא יודעת איך איך אני בכלל מוצאת את
הכוחות ואיך אני מסבירה להם וכל הזמן השאלות
האלה אבל למה אבל למה אבל למה למה למה להיות
בשקט? למה, למה אנחנו לא יוצאים מהממ"ד? למה
זה מה מה קורה? אבא אמר מחבלים, למה אבא עם
הנשק ככה? למה? מה זה? ואני אומרת לגדול
שלי, כאילו אני חושבת שעכשיו אני נזכרת שאחד
מהדברים שכן עשיתי זה לנסות לגייס אותו אלי,
כאילו אני אומרת לו אלקנה אם אבא אומר אז
אנחנו אנחנו רצים למעלה ואם אבא אומר אז
אנחנו יוצאים החוצה
ועוד פעם כזה מבינים לא מבינים וואי, אני
עצרה לי שנייה.
ואת זוכרת את הסיר רק הזה שסיפרתי לך עליו?
אז גם אחרי שנתתי להם לאכול השארתי את זה על
הפלטה
זה היום הסיפור של רחל מאופקים ממש, אבל
כאילו ידעתי שאם מישהו נכנס הדבר הראשון
שאני עושה זה לתת לו לאכול ממש ואז הוא כל
הזמן אומר לי תורידי את הסיר הזה והפלה כי
זה הוא סיר ריח ואני אומרת לו לא תשאיר את
זה שם, אולי מישהו ירד וברור לי שאני נותנת
להם לאכול במר כזה ושלא יודעת מה אני עושה
שאני מושכת זמן
וכל הזמן ילד כזה ממקד אותי והוא אומר לי
קחי חשבון אני הולך, כאילו את לא סופרת
אותי, את לוקחת את הילדים ואת הולכת, אני
הולך. ואני מבינה שהאקדח הזה שלו זה אקדח
קפצונים מול מה שהם באו איתו. ושהוא מקסימום
יכול לעכב אותם טיפה, כאילו אבל הוא לא יכול
למנוע שום דבר אחר.
וזה ככה פחות או יותר, השעות עוברות,
בין לבין, אני מנסה כאילו למצוא איזושהי
אנרגיה, כאילו להיות פרקטית, כאילו לעשות
משהו בכאן ועכשיו, כאילו אני מנסה לעשות
משהו, אני מבינה שאני רוצה לעשות משהו אולי
השבת יצאה או משהו כזה, ויכולתי, אני חושבת
שיכולתי לשים להם סרט, והקטנים היו מותשים
והם פשוט נרדמו. אני אדבר רגע על שחריה
המתוקה הזאת, שהיא פשוט היא לא צייצה כל
השבת. היא ממש, היא ממש לא צייצה כל השבת,
היא פשוט נתנה לי מין קולות קטנים כאלה של
גור של אני רעבה כי אני פשוט לא התייחסתי
אליה בכלל, אני לא החלקתי אותה ב לא כלום.
פשוט הייתה מונחת בעגלה, ממש צמוד כזה
לממ"ד, ואני לא התייחסתי אליה בכלל, רק
כשהיא עשתה את הקולות הקטנים האלה אז הרמתי
אותה והענקתי אותה
והחזרתי אותה פשוט והמשכתי להתעסק, ולשים
להיות איתם בשקט.
ואמרתי שכאילו יצא כזה שבת יכולתי הקטנים
נזרקו לקחנו אותם לאותו חדר פנימי שהסברתי
לך
והגדולים שמתי להם סרט אז הם ממש היו כזה
כבר בשקט. ולי הייתה מין תחושה כזאתי שנגמר
וזה היה מדומיין לחלוטין אבל זה מה שאני
הרגשתי כאילו כשיצאה שבת הייתה לי מין כזה
הנחת רווחה כזאתי אני לא יודעת למה אבל ככה
הרגשתי. ואז התחלתי לחשוב שאני צריכה לעשות
דברים כאילו הבנתי שאין שקטים אז אני יכולה
לנוע בבית בשקט כאילו אלעד כמובן כל הזמן
הזה בסלון עם הנשק דרוך, לא עושה שום דבר
חוץ להחזיק את האקדח כי הוא מפחד גם להיות
עם נשק דרוך בבית עם ילדים
ובין לבין אנחנו מתפללים שם, הוא מתפלל אחר,
בשעה 02:30 בצהריים אנחנו החליף סעודת שבת
בשעה 04:00 כאילו לא אכלנו כזה, כאילו רק
בשביל להוציא כזה ברכה, כאילו איך התעקשנו
עוד לשמור כזה על הלוז, על המסגרת השבטית
נקרא לזה בתוך הדבר הזה, מגוחך אבל חזק גם.
כאילו איך יש לבן-אדם מוגנים והוא מחפש אותם
בשעות האלה. והוא מבקש אותם ממש, כאילו אני
חושבת שזה היה מצחיק שעשינו את זה בחוץ אבל
זה כזה חזק כאילו זה להמשיך את הסדר יום שלך
אתה את הדברים שאתה כל כך רגיל בהם, את
המסגרת של הבית, את זה אתה לא תיקח לי.
את האמונה שלי, את ההלכה, את הדברים שאני חי
למענה,
וזהו, ואז כשיש שקט בבית אז אני מתחילה קצת
לארוז, אני לא יודעת מה אני אוספת ולמה אני
אורזת ולכמה זמן, ואם זה יימשך כאילו פתאום
שאלתי את אל שאלות שהיום הם לראות טיפשיות
כאלה, אבל כאילו תמיד זה היה ככה זה היה יום
יומיים ומחזירים אותנו לשגרה כאילו עידו
אביגל נרצח ואחרי יומיים חזרנו לשגרה כאילו
אז אני אומרת לאלעד לכמה זמן נוסעים נוסעים
בכלל? כאילו נלך? אתה חושב שצריך ללכת? ואיך
נצא כאילו אם הכל מחבלים בחוץ אז איך יוצאים
מפה? אז יותר בטוח להישאר? יותר בטוח לצאת
מה אתה עושה? איך אתה לוקח איתך 6 ילדים
בתוך הסיטואציה הזאת? כולם קטנים זה כולם
ברמה שאתה צריך להחזיק להם יד אתה לא יכול
אין אף אחד ברמה עצמאית כזאת, כאילו הגדול
שלי הוא בוגר אבל הוא ילד, הוא בן 11 הוא
ילד
ואז אני ממש זוכרת סיטואציות שאנחנו עומדים
ואנחנו מסתכלים 1 על השני ואנחנו אין לנו
תשובות, אנחנו. אנחנו לא יודעים, גם אין לך
את מי לשאול ואין לך עם מי לדבר בכלל.
ואני אומרת לעצמי לא אכפת לי, אני פשוט עושה
משהו שכאן ועכשיו אני פשוט מכינה תיק
והכנתי תיק, לקחתי שתי חליפות לכל אחד כזה
קצת שמלות הנקה כאלה שלי שיהיה לי נוח,
מטפחת נוחה על הבית?
כמה דברים נלד כזה. 8 נפשות תיק, איך אפשר
אחרי שמאל נפשות בתיק 1? כדי שלא יהיה כבד,
כדי שנספיק לרוץ, כדי שנוכל לקחת את העגלה
של שחרית, כי זה ממש קריטי לי, כי אחרת אין
לי איפה לשים אותה לישון
ואנחנו הולכים לישון אלעד בסלון. אל תכעסי
עליי, אבל אני בחדר שלי רגיל במיטה
חצי ישנה חצי לא ישנה. שומעת כל כל כל מבחוץ
כל רעש. אני אספר לך בין לבין סיפור של אלעד
שקרה לו במהלך השבת והוא לא סיפר לי אותו עד
אחרי כשהוא עמד ותצפית בחוץ אז פתאום הוא
ראה מישהו הולך והוא ממש הוא לא ידע מי זה,
הוא ממש ממש פחד, והוא אמר, הוא חיכה שהוא
יעבור, שהבן-אדם הזה יעבור את השער שלנו כדי
שאלעד יבוא לו מהגב שלו זאת אומרת שאלעד
רואה אותו והוא לא רואה אותו והוא כזה שמע
את הצעדים שלו בהתחלה ואז הוא קלט אותו ראה
אותו.
ורק אחרי שהבן-אדם הזה עבר את השער שלנו, אז
אלעד פתח לאט-לאט השער והסתכל לראות טוב,
כאילו מי זה אנחנו גרים בשכונה ש-90% ממנה
זה עולה מברית המועצות, אנשים מאוד, מאוד
מבוגרים ואלעד קולט שזה 1 מהסבים החמודים
שגרים אצלנו בשכונה ואלעד צועק לו, אבא מה
אתה עושה בחוץ? מה אתה עושה ברחוב? אתה
יודע? הכל מחבלים. אז הוא אומר לו אני מחפש
את אשתי, היא יצאה בבוקר לים המלח ולא מוצא
אותה. הם אומרים שכל ההסעה שלה רצחו אותה,
ואני רוצה לחפש אותה ברחובות. ואלעד אומר לו
זה לא יעזור לך עכשיו, עכשיו הכל פה בכה,
בלי בבקשה תעלה הביתה הייתי מלווה אותך אבל
אני לא יכול, אני שומר על המשפחה שלי בבקשה
תעלה הביתה בצאת השבת אנחנו נדע מה היה
איתה? אולי היא מסתתרת איפשהו
והוא אומר לו בסדר אבל אם אם ימצאו אותה אז
תגיד לה שחיפשתי אותה
שהיא תדע שאני יצאתי לחפש אותה על הדבר. לא
אל תדאג, אני אגיד לה את זה. ובדיעבד היא
באמת נרצחה שם, בתחנת האוטובוס הזאת, שכולם
נרצחו בהה בתחילת השבת וזהו
ואני חוזרת
לרצף
ואני הולכת לישון, אני ככה מכל רעש כזה, קמה
מתעוררת, אני יודעת שאלעד בסלון וזה מאוד
מאוד מרגיע אותי, ממש מחבר אותי כזה
לאיזושהי שפיות מאוד מחבר ברמה זוגית, כאילו
לדעת שיש מישהו כזה שאתה יכול לסמוך עליו
אפילו אם זה היה דמיון בדיעבד, כי מה הוא
יכול היה לעשות מולם אבל ממש שמחה שאני עושה
את המסע הזה איתו
לשעל לו את הנשק ואת העוצמה ואת העוז, כאילו
להסתכל עליי ולהגיד לי הכל בסדר ואני פה
ואני שומר עליכם
ורגע, איזה אבא גדול אתה כאילו לילדים שלך
ולאישה שלך, כאילו אני חושבת שאחר כך שחשבתי
על זה אמרתי כל מה שאני וכאילו ואנחנו כולנו
עליו כאילו
הוא היה צריך לשאת את כל הסיטואציה הזאת
והוא כן ראה מה קורה בחוץ והוא כן ידע מה
הולך והוא כן ידע מה הסיכונים ואני בכלל לא
ידעתי את כל הדברים האלה
ביום ראשון בבוקר מגיע, אני לא זוכרת צבע
אדום, אני לא זוכרת כאילו מה היה מבחינת
בחוץ או מבחינת המצב הביטחוני רק ידענו שעוד
יש מחבלים ברחובות.
ובאיזשהו שלב אני מגלה דרך הפייסבוק שבת
דודה של אלעד יצא מהעיר צריכה לצאת מהעיר
שגית ואנחנו מתקשר אליה הוא אומר לה איך
יצאתי, היא אמרה פשוט ברחתי פשוט יצאתי היא
אמרת אל לשאול אותי מה עשיתי ואיך, הוא רק
שואל אותה מאיזה כביש היא יצאה
ואני מבינה שאנחנו נוסעים הביתה, אני דוחפת
לתיק עוד איזה כמה דברים. אולי לוקחת עוד
תיק או משהו כזה, שמה על הגדולים, מעמיסה
עליהם את התיקים מה שאפשר לקחת על הגב
מוציאה את השקית אשפה שזה היה עוד משהו
שטותי שעשיתי אבל כאילו אתה. כאלה רגעים
שאתה, אני בחיים לא יוצאת לכל כך הרבה זמן
בלי שכל הבית מסודר, אני לא אוהבת לחזור
לבית מבולגן, אני לא בן-אדם מסודר, אני
בן-אדם מבחן אבל זה. ואז תיכנס לבית בבלאגן
אני עובדת להיכנס לבית במסודר אז אני ממש
משקיעה לפני שאני נוסעת כי אנחנו ממש הילדים
יודעים שהם מסדרים את המיטות ואנחנו מחזירים
את המקום וזה וזה. ועזבתי הכל בבלאגן, ממש
אמרתי לך הלגו הרצפה וכל שמחת החג הייתה
מונחת. על השולחן, על המטבח, על הסלטים כזה,
עוד בחוץ הכל כזה. הכל לובש חג כאילו הכל
עובש שבת. ואין לי זמן, אין לי זמן לסדר את
כל זה,
לא, לא יודעת למה להוציא את ההשפעה, היה
חשוב לי אבל הייתה שם סצנה שעוד הספקנו
לצחוק עליה אפילו באותו רגע ואמרתי לאלעד
תוציא את ההשפעה אז הוא אמר כן כן אני בדיוק
מוציא אותה אז אני אומרת לו אתה עם הנשק,
הנשק דרוך
ואנחנו עומדים על הפח הזה, מוציאים את השקית
ואנחנו נקראים לצחוק אני רגע זה היום אנחנו
בשדרות ואני אומרת לך לדרך כי אתה יוצא
כאילו כמה, כמה הזוי זה יכול להיות. ואנחנו
כזה עוד צוחקים על זה וזה והוא באמת מוציא
את האשפה, וברוך השם חוזר.
ואז אני כזה לא יודעת שומעת איזה כל מלמעלה
הוא אומר לי עכשיו יש לך 5 דקות צא תלכי מפה
אנחנו עם רכב של 7 מקומות, אנחנו 8 אנשים
וכמובן הכיסאות של הילדים תופסים יותר מקום,
יותר זה הכל יותר מסורבל, לקשור אותם כאילו
איזה 3 ילדים שצריך לחגור לרכב
זה לד, לוקח בהתחלה את הכיסא של הקטנה את
אדון העגלה הזאתי, מכניס אותה לרכב, חוזר
לוקח חלק מהתיקים, חוזר, עושה הכל בנגלות,
בשמיניות כזה, הוא אומר לי יש שמיניות,
למדתי מלא מושגים, צבעים. שיש מיניות זה כזה
שאתה עם הנשק הזה אתה מסתכל אחורה וקדימה
כאילו כזה בסיבובים חוזר אלינו ואז אני
תופסת את כל הילדים הגדולים, מי שאפשר
כמובן, הילד עם שני הקטנים אני עם שחררי
ושלושת הגדולים אני תופסת אותם ליד הדלת
ואני אומרת להם יש לנו עכשיו 10 שניות להיות
בתוך הרכב עכשיו להיכנס לרכב עם ילדים זה
תמיד דיון מי יושב איפה, איפה יושב, זה אתה
היית באמצע, אני הייתי מאחורה, אתה היית
מקדימה מתחיל עם זה אין דיון, אני מסכמת
איתם בתוך הבית כל אחד איפה הוא יושב
או-קיי? בוא נעשה את הדיון פה עכשיו אתה
יושב במקום הזה, את יושבת במקום הזה, אתה
לוקח את זה עליך, אתה לוקח את זה עליך, אני
משחררים מקדימה ואנחנו פשוט טסים לרכב,
אנחנו טסים לרכב, אין לי מילה אחרת אני
זורקת את כולם פנימה, פשוט זורקת אותם את
רועי דוד, ככה, את בינה היהודית, ככה
הגדולים כאילו קופצים פנימה, אני משחררי
פנימה, ואלעד פשוט טס, טס, טס, טס, ובדרך
אנחנו רואים את שדרות שלנו היפה, המהממת,
הכפרית האהובה, מכוערת, מכוערת, מכוורת ממש
אני רואה את רמי לוי, כל הזכוכיות מנוצות,
רכבים פתוחים, מנופצים, למזלי לא ראיתי
גופות, למזלי הקב"ה רכב עליי, שכבר אספו
אותך ולא ראיתי אבל ראיתי שדק רב עיר מלחמה,
ראיתי את המקומות שאני כל כך רגילה ללכת
ברוס הס
ראיתי את התרומה שלהם על המקום הגדול הזה
שלנו, ראיתי הכי ללוי שם הכל ואני מסתכלת כי
אני רוצה לדעת ואני לא מסתכלת כי אני לא
רוצה לדעת והכל
וואי, אמלא
עד שאנחנו מגיעים לכביש 6 דרום ושם אנחנו
עוצרים ואנחנו עד שם אנחנו על איזה 180
כאילו בערך
ואז שם אנחנו עוצרים ואנחנו פשוט איך חוגרים
את הילדים שנייה כזה פיפי כל מיני כאלה.
וברור לי שאני נוסעת לאילת לאבא שלי כי הוא
פשוט גמור כאילו גם ככה לא כל כך מרגיש טוב
כבר. ואני יודעת שהוא חייב לראות אותנו
ואני לא אכפת לי כרגע
מה יהיה ואיך נסתדר כאילו בכלל כלום לא
מעסיק אותי, אני רק יודעת שאבא שלי צריך
לראות אותי עכשיו ושאני הולכת להראות לו
אותי כשהוא יראה אותנו ואת הילדים ברור לי
שאני נוסעת לאילת ומה אחר כך? בכלל לא מעסיק
אותי
ואנחנו נוסעים את כל הדרך לכאן בהרבה שאלות,
אנחנו לא שומעים מוזיקה
כמו בדרך כלל, אני לא יודעת אם אנחנו מדברים
באוטו, אולי יש שאלות כזה, של הילדים העונים
עליהם
אני לא זוכרת את הדרך לפה,
לא זוכרת כל כך,
ואנחנו מגיעים לאבא שלי רעבים מאוד, ממש
אבים כבר ואולי זה מה שדיברנו באוטו כל פעם
אמרתי להם כי היה להם צפוף. הם ישבו שלושת
הגדולים בספסל מאחורה, שזה כזה מקום של 2.
ואת שלושת הקטנים קשרנו מקדימה בכיסאות
וכל פעם שהם כזה התבכיינו והתלוננו, זה דרך
ממש ארוכה משדרות לכאן זה כמעט 3 שעות ולא
נתתי להם לאכול בבית כי לא הספקתי כזה איזה
מ-30 שהיו זרוקים באוטו אז נתתי להם
וכזה, ואני אומרת להם בואו נדמיין את
ההמבורגר, בואו נדמיין את הזה ומה תזמינו
במסעדה ואיזה שתייה תזמינו ואיזה זה, ואני
מנסה להעסיק אותם כאילו אנחנו צוחקים ואנחנו
כזה אז זה שיחה שאני זוכרת שממש הייתה
אני מנסה כזה להעביר להם את הזמן. לנסות כזה
לחבר אותם כזה למציאות לנסות לשמור עליהם
כזה באיזשהו רצף, ביחד עם זה שאנחנו לא
נוסעים לחופש ואנחנו במצב מלחמה אבל בוא,
בוא ננסה לחשוב ממה אנחנו כן יכולים ליהנות
באילת.
זה למצוא להם איזה שהם מוגנים
ואנחנו מגיעים באמת ישר לאכול,
אני זוכרת שהגעתי ואני זוכרת את הפנים של
המלצרית שהיא נבהלה ממני אני זוכרת שהיא
הסתכלה עליי ונבהלה כאילו אני ראיתי שיש לה
תגובה כאילו כשהיא רואה את הפנים שלי שיש לה
איזה מין תגובה כזאתי
ואמרתי לה הגענו מסדרות עכשיו וזה כזה,
הרגעתי אותה ואמרתי לה אנחנו בסדר עכשיו.
לא, אני מרגיעה אותה כזה, היינו אצל אבא שלי
בבית שבוע זה היה לא פשוט
אבל היה לנו משהו מה זה כיף, אני אספר לכם,
אני אספר לך משהו ממש כיף שהרווחנו בשבוע
הזה
כל הקיץ הילדים שלי ממש ממש רצו ללכת לפארק
מים מגלשות ואני ממש שומרת עליהם מבחינת
צניעות וכזה לא מתאים לי שהבנים שלי יהיו
מעורב, או זו לא הדרך שלנו, וכל הזמן קצת
שיקרתי להם, אמרתי להם יהיה בסדר, אנחנו נלך
יהיה בסדר מחר, מחרתיים ואני לא יכולה לראות
את הימים האלה בהפרדה כי זה כאילו נותנים
לכל הד עו"סים יום אחד בהפרדה בדיון הזה
זוועה ואני לא יכולה לראות את זה אז אני אף
פעם לא הולכת לימים האלה וקצת כזה ככה
והגענו לפה בשבוע הראשון לאילת ויש פה פארק
מים חדש, אני אמרתי בואי ננסה והלכנו והפארק
מים היה פשוט ריק. והם כל כך נהנו, הם עלו
וירדו,
וכל כך שמחתי על זה, אמרתי וואי בחיים לא
הייתי מצליחה לקחת אותם למקום כזה, אין
סיכוי הם לא היו מגיעים לפה בחיים. כל
ברשותי לפחות
וזה היה ממש אשקף היום הזה זה היה ממש כזה
וו לא, היו איזה כמה משפחות כזו, משפחה 1 או
2 ביחד איתנו. וזה פארק ענק אז כאילו בקושי
ראינו 1 את השני זה היה ממש, אני חושבת שזה
היה הפלסתר הראשון שאני קיבלתי לפחות לראות
אותם כזה בשפיות ונהנים.
ומתחברים כזה לרגע
ואחרי שבוע שהיינו עסוקים פה פשוט בלהיות
באיזה דמיון של אטרקציות כזה בעיקר ולהעסיק
אותם כי לא רציתי להיות הרבה בבית של אבא
שלי, כי הרגשתי כזה לא נעים שאני מפריעה זה
לא שאת באה זוג ואת לוקחת. נכנסת לחדר את
משפחה? הם 2 ואנחנו 8 השתלטו להם כזה על
הבית והם אנשים מבוגרים, אבא שלי צריך את
המנוחה שלו וזה
ואז אני כזה עסוקה בל להעסיק אותם אנחנו כל
הזמן בחוץ וכל הזמן כזה. ואז יום ראשון אחר
כך הגענו למלון, ואני חושבת ששם זה היה
ההקפה השנייה של הסיפור הזה כי
כי אתה מגיע למקום שהוא הכי לא משקף את איפה
שאתה ברמה הרגשית הוא הכי לא משקף את
התחושות שלך, הוא הכי לא משקף את הסיטואציה.
הוא הכי לא מחובר. הוא עם הנוף שאתה רגיל
לראות בנופש, הוא עם החדר אוכל שאתה כל כך
שמח לאכול את האוכל שלו בדרך כלל כי זה כה
חופש והלאה תתפנקו ופתאום אתה לא מתפנק, זה
לא מפנק בכלל
וכולם מוכים, תדהמה מאנשים שהגיעו אתמול,
אנשים שהגיעו היום, אנשים שרק יצאו משדרות,
אנשים שהתגלגלו בעוד 10 מקומות עד שהם הגיעו
לאילת
ובאותו בוקר לפני שבאנו לפה אנחנו הגענו
לכאן בצהריים, אבל בבוקר אלעד הגיע לכאן,
אלעד בעלי הגיע לכאן למלון כדי לראות אם יש
לנו חדר פנוי והיה פה פשוט כאוס מטורף, הוא
אומר לי בטל תקשיב, יש כאן איזה 300 איש
שאין להם לאן ללכת, אני חייב להישאר לארגן
את המצב פה כאילו הבחורה מהמלון לא קולטת
כאילו מה הולך כאן, ויש פה מלא מלא סדרים
שפשוט אין להם לאן ללכת ואני חייב לעזור להם
הוא פשוט נשאר פה איזה 6 שעות לארגן אנשים
בחדרים כאילו לעשות את כל עבודת שטח הזאת
לדעת לדבר את השפה שלהם ולדעת להגיד להם
שנייה סבלנות גם כשאין פשוט לדבר איתם
בשדרות
ולהראות להם שיש מישהו שהם מכירים ושיש
מישהו מהעירייה, מישהו מהעיר, מישהו, לא
יודעת, שהם יזהו שזה לא כל כך רחוק, לא כל
כך מנותק, והוא פשוט עושה פה את העבודה
הזאתי, ואנחנו מגיעים אחר כך
וזהו, ואתה, אתה במציאות שהיא מלאה בסימני
שאלה, אתה במציאות שהיא כל מה שאתה לא.
אחרי לידה עם תינוקת,
אני מנהלת המשפחה שלי לא כמו שאני רוצה
הילדים שלי גדלים ונחשפים עכשיו לדברים שאני
לא רוצה שהם ייחשפו. אני חושבת שהרגע מאוד
מאוד חזק שהגענו לכאן.
ואספתי אותם את שלושת הגדולים ואני אומרת
להם עד עכשיו נלחמנו על הגוף. ומעכשיו אנחנו
נלחמים על הרוח, וזאת העבודה שלנו עכשיו,
המלחמה הזאת לא נגמרה, ואנחנו שומרים על
הרוח. אנחנו זוכרים מי אנחנו. אנחנו זוכרים,
הערכים שלנו זה שאנחנו פה זה אילוץ, ואתם
זוכרים מי אתם. אתם זוכרים על מה אנחנו
מגדלים אתכם.
ולאיזה עקרונות אתם גדלים, ומה חשוב לנו
וסיימנו להילחם על הגוף, אנחנו פחות או יותר
מוגנים? פה אני לא מבטיחה שום דבר. שאני לא
יכולה להבטיח ועכשיו אנחנו נלחמים על הרוח,
אני חושבת שהמשבר הראשון שלהם כאן היה עם
האזעקות שהיו כאן, שלא תרמו בטח לסיטואציה,
כי לא משנה מה אני אמרתי, אני מדמיינת שלהם
זה היה מרחב מוגן, והם חשבו שבמקום אחר גם
בדרך כלל שאנחנו באים לאילת אז אנחנו יודעים
שאין פה צבע אדום, כאילו אנחנו הרבה פעמים
מגיעים לכאן, לאבא שלי או לחופש או כזה. זה
מצחיק, אני אוהב את העיר הזאת, ממש אוהבת את
אילת, היא כיפית, היא נופש בשבילי, אפילו
שאני בן-אדם דתי, ואני צריכה למצוא פה את
הדרכים ליהנות כאן אני מוצאת, אני מוצאת מתי
בשנה להגיע לכאן ולאיזה מקומות ללכת ולא
ללכת ואני ממש זוכרת לה חסד נעורים שלי ואני
מאוד אוהבת אותה.
ופתאום כן יש כאן יש כאן אזעקות ויש כאן זה
שבר גדול בשבילם
עוד רגע שאני אשמח לשתף בו, זה ביום ראשון
שהגעתי לכאן והרגשתי שאני פשוט, משהו
בדואליות הזאת
בהבדלים המטורפים שקורים בין מהש גוף שלי,
רואה חווה, נוכח ומבין מה שקורה בפנים זה
כזה מטורף ברמה של שחור ולבן, ואני, ואני
מנסה לקרקע את עצמי שנייה, כי אני אני הולכת
לאיבוד, אני מרגישה שאני ממש הולכת לאיבוד
שאני מאבדת את הכל הכל הכל הזוי,
אני עושה מעשה ואני שולחת הודעה ואני אומרת
יש משהו שאני יודעת לעשות, אני יודעת, אני
יודעת לתת עזרה לנשים, אני יודעת לדבר עם
נשים, אני יודעת לתת ייעוץ הלכתי ברמה שאני
יכולה לתת בתור מדריכת קלות, אני יודעת
לעשות מעגלי נשים עם שיח, אני יודעת, זה מה
שאני יודעת לעשות ואני מתחילה לעשות את זה,
אני פשוט עושה את זה ואני שולחת הודעה ומילא
בנות מגיבות לי בהתחלה, כאילו עם כל מיני
שאלות הלכתיות כזה, הגעתי ככה ככה אני ככה
ואני מתחילה לענות להם ואני מתחילה ליצור פה
קשרים עם רבנים של שאלות שאני לא יכולה
לענות עליהם, אני בעצמי עם בלניות, נשים
שצריכות לטבול, עם כל הנושא ההלכתי הזה זה
מאוד מאוד מעסיק אותי וזה מאוד מאוד אוסף
אותי ואני חושבת שהרגע הזה היה גורלי,
מבחינתי ממש ממש גורלי, מבחינתי אני חושבת
שאם אני מצליחה לשבת פה עכשיו זה מאותו רגע,
זה מכוח אותו רגע זה באמת כלים שאנחנו
לומדים אותם בשדרות כאילו. תהיה בכאן מעכשיו
תעשה מה שאתה יודע, תעשה מה שאתה טוב בו.
תיקח את עצמך בידיים תאסוף תמסגר כאילו זה
דברים שילדים אצלנו הם אני כל כך צחקתי
שפתאום כזה יש בחדשות חיבוק פ פאר כזה
מלמדים ילדים הילדים שלי יודעים את זה כבר
פעם, והיו יושבים, נולדים כאילו לעשות את
הדבר הזה, כאילו. בכלל, כל מיני שאלות של
רמת גני, אז איך אתן יוצאות לגן שעשועים
כזה, דקה וחצי לצאת לגן תשפיל, בואי אני
אספר לך ב-15 שניות איך יוצאים לגן שעשועים
כל מיני שאלות כאלה שאנחנו אמרתי להם, אני
שולחת לבעלי כל מיני קטעים, ואני כותבת לו
שדרות, שנות ה-90 זיקות. כאילו כזה סיפור
ישן שלנו זה כבר לא שאלות ששואלים וסדרות
בכלל אז זה באמת כאילו אז לגבי אותו רגע אז
באמת כאילו נקודה כזאת שאני אומרת לעצמי כמה
את מדברת? כל הזמן תעשי את מה שאת אומרת
לנשים לעשות איפה הנ"ל? פי שלך, איפה כל
הכלים הייעוצים שלך שלפי אותם עכשיו תפעילי
אותם על עצמך ואני פשוט עושה את זה אני
מפעילה אותם על עצמי
וזה מאוד, מאוד, מאוד עוזר לי מאוד. זה מציל
אותי ממש זה הציל אותי. מכל מה שקורה בפנים,
ואני מתחילה לצאת למעגל אנשי, ואני פוגשת
עיניים עצובות, עצובות, עצובות עצובות,
ונשים שבורות
ושאלות קשות שאין להם תשובה, אין להם, אין
להם תשובה.
הכניסו אותי לקבוצה של הרכזים פה בעיר
ובאיזה יום אני רואה 1 הרכזות, היא כותבת
תקשיב, יש כאן אישה בת 80 והיא שואלת
שכשנחזור הביתה יהיה אוטובוסים שיחזירו
אותנו לשדרות. ואני לא יודעת לענות לה, והיא
לא עוזבת אותי היא רוצה לדעת אם יהיה
אוטובוס שנחזור לשדרות. ואף אחד לא מגיב לה
כי בתוך כל הכאוס שהיה כאן את מי מעניין
שיחה זקנה ב-80 הזאת וגם איך נדע לענות לה
עכשיו? וגם מי יודע, וכולם אומרים לה תגידי
לה שיהיה בסדר, תגידי לה שיהיה בסדר אבל היא
זקנה, בת 80 היא לא היא לא יודעת מה זה יהיה
בסדר. ואני כותבת לה אותה רכזת, אני אומרת
לה ת שמי שנייה מאמי, היא אישה בת 80 לא
מעניין את האוטובוס אם יהיה אוטובוס,
כשנחזור היא רוצה שתגידי לה שאנחנו נחזור
היא לא יודעת אם היא בעצמה תחזור הבית שלה
בכלל אם היא תספיק אם היא תהיה שם, למה היא
חוזרת? איך היא חוזרת? איך היא חוזרת רגשית,
לא רק איך היא חוזרת פיזית, תנסי שנייה
להסתכל על האוטובוס הזה כל כך סימבולי,
כאילו במקום הסמלי שלו, של מי החזיר אותי,
מי החזיר אותי הביתה? מי יכול להחזיר את כל
תושבי שדרות הביתה? לאיזה בית אנחנו חוזרים?
יש לנו בית,
יש לי בית, לי לבטל יש בית. יש לי בית
להתגעגע אליו היא לא מתגעגעת לבית שלי, אני
לא רוצה לחזור אליו
אני לא הייתי בזות, מאז אני לא מצליחה
לדמיין את עצמי דורכת שם.
הבית הזה זה אהבה שלי, באה וילה חדשה אני לא
מוכנה לעבור אליה בכלל בלי קשר לזה, אני כל
כך אוהבת את הבית שלי, אני אומרת לו לגור
בוילה הזאתי אני לא צריכה אותה, אני אוהבת
את הבית שלי יש לי חצר מהממת וחדר טיפולים
שלי שם, ואני מקבלת שם זוגות וזה כיף לי.
ויש לי מספיק חדרים, ויש ממ"ד, ויש מטבח
גדול ויש סלון כיפי. ולא צריך הרבה לנקות כי
זה לא כזה ענק, ואין לי חלונות זכוכית בגודל
של לא יודעת מה שאני צריכה, לא יודעת איך
לנקות אותה בכלל את כל הדבר הזה ואני כל כך
אוהבת אותו אבל אני לא יודעת אם אני אוהבת
אותו, אני לא יודעת מה זה, זה כמו איזה חלום
רחוק, זה כמו משהו שאת יודעת שאת לא תשיגי
בחיים יותר
אני לא מצליחה לדמיין את עצמי הולכת עם
הילדים שם, אני לא מצליחה לדמיין את עצמי
שולחת אותם לבית ספר בהסעות, אני לא מצליחה
לדבר את עצמי נותנת להם לצאת לסיבוב עם
האופניים אני לא מצליחה לדמיין הנחיות למה
קורה כשאתה רואה מחבל ברחוב כמו שהיה לי
לממ"ד או לצבע אדום שהיה הנחיות הזויות לזה,
אני יכולה להביא לך את הילד שלי פה בכיתה ג
ולשאול אותו בניה מה קורה שיש צבע אדום ואתה
ברחוב והוא תוך שנייה עושה לך מה מה הוא
צריך לעשות לא שזה עוזר, זה שקר, אבל זה סתם
בשביל לתת לאנשים
משהו לעשות, ברגע שאין מה לעשות בו
אני לא רוצה שהשהות במלון הזאת תיגמר, כי
אין לי לאן לחזור.
אני חושבת שאין לי לאן ללכת,
אני חושבת ששדות שאני נגמרה,
אני לא יודעת מה יביא אותי לשם עוד פעם
הבעיה שלי זה שגם אני לא רוצה שום מקום אחר.
אני לא רוצה לוותר על האנשים האלה, אני לא
רוצה לוותר על האנרגיה הזאת אני לא רוצה
לוותר על הקהילה הזאת,
אני לא רוצה לוותר על ההיסטוריה הזאת. אני
לא רוצה לוותר להם, אני לא רוצה לוותר על
עצמי.
אני לא רוצה לוותר על הילדים שלי.
אני לא יודעת, אני לא יודעת זה הכל,
הכל חלום, הכל חלום רע, רע
הכל חלום רע
אחי
וואי אני צוחקת מלא
מהמציאות,
מהמצב הזה שאנחנו נמצאים בו.
מהילדים שלי שהם שואלים שאלות שמצחיקות הבן
שלי המתוק הזה בניה, הוא בא אלי שבוע שעבר
בחדר אוכל והוא שואל אותי שאלה הוא אומר לי
אימא מה ההפך מבית
נכון שאלה מצחיקה, בכיתי, אבל זאת שאלה
מצחיקה,
לא עניתי לו כי אין הפך לבית, אמרתי לו מה
אתה חושב שההפך מבית, ושאלתי אותו איך הגעת
לשאלה הזאת? אז הוא אומר שיחקתי הפכים בראש
והגעתי למילה בית ואני לא יודע מה ההפך מבית
אז אמרתי לו גם אני לא יודעת מה ההפך מבית,
זהו, זה נשאר ככה, אבל זה חמוד, זה חמוד
שילד מחפש את ההפך ממה שהוא כל כך רוצה
נראה לי שאני פשוט מעדיפה לצחוק מזה כשאני
לא בוכה מולך
אני בוכה וצוחקת באותה מידה אני חושבת. אני
משתדלת,
הילדים מאוד משמחים אותי לראות כמה כוח יש
בהם, איך הם השתלבו פה במסגרות חינוך איך
הם, גיבורים וגדולים מהחיים, לשמוע את הבן
שלי אומר לי, אין מצב שאנחנו עוזבים את
שדרות תשכחו מזה, אני לא עוזב את העיר הזאת,
אני לא באה איתך, את יכולה ללכת לאן שאת
רוצה זה משמח וממח לראות שאפילו שהוא, ילד
שלא מכיר מציאות שאין בה צבע אדום, הוא מוכן
לחיות שם, מוכן לחיות שם בשביל העם שלו,
בשביל המדינה שלו. בשביל הקדושה של הארץ
הזאת.
משמח אותי לשבת עם חברות שמצאתי כאן שזה ממש
כיף זה בנות שבער לא כל כך היה לי קשר איתם
ופתאום משפחה ואת בית. ומשמח אותי שאפשר
לרדת ללובי בכל שעה, ואת תמצאי חיבוק ותמצאי
עין שמבינה את העין שלך ואת הלב שלך את
יכולה לשתף, וישבו שם אנשים שפשוט מבינים
אותך אני חושבת שזה היה משבר גדול מול אנשי
טיפול שהגיעו לכאן, שהם פשוט. אתה יושב מולם
ואתה מרגיש שהוא הוא לא מבין בכלל על מה אתה
מדבר.
לא היה משבר כזה מול שיעורים שאני כל כך
אוהבת לשמוע, וכאילו לא יכולתי לשמוע שיעורי
תורה שזה משהו שממש ממש מחזק אותי בדרך כלל,
אבל כאילו אמרתי לעצמי מי הוא בכלל שיושב
בפתח תקווה ויגיד לי הכל, מי את השם הכל
אמת, אל תגיד לי את זה עכשיו עכשיו אני לא
יכולה לשמוע את זה אני לא רוצה לשמוע את זה
עכשיו אל תגיד לי שכל הרוע הזה זה ממנו, זה
לא יושב לי ביחד בחיים שלי זה לא מתחבר היום
זה כבר אני יכולה לחבר את זה אליו אני יכולה
להבין כאילו לא להבין אבל כאילו לחבר במידת
מה
משמח אותי שהצלחתי לבשל לשבת,
לשמח אותי שלפני שבוע הצלחתי לשמוע מוזיקה
פעם ראשונה
שמעתי שלמה ארצי,
אולי עכשיו זה הזיה שאני אגיד את זה אני
נוסע לא יודע לאן, לאן את היית בשביל יעקב?
אבל זה היה מזמן
זה מה ששמעתי.
ואז גילו כל מיני שירים של יום הזכרון כזה.
וזה הכי הרבה שהצלחתי,
זהו,
עכשיו אני בתפילה.
אני בתפילה להצליח להתפלא
ואני
מתפילה להצליח לראות את הנצחיות של האירוע
הזה,
ואני אפילו שמחה של
לא יודעת אם שמחה,
אבל אני קצת גאה בעצמי
שאני רשומה בדפי ההיסטוריה של מעלה.
ואני גאה בעיר שלי, מגיעה באנשים שלה,
אולי איזה נשים גדולות את לא יודעת או עשה
ענקיות איזה נשים ענקיות
יכול להחזיק את כל זה? אני יכול אני יכול
להחזיק 20 ומשהו שנה של כאלה סיפורים של
ילדים, של לחנך ילדים של להחזיק משפחה,
שלשמור על רווחה כלכלית, נפשית להצליח לצאת
לנופש, צריך להתלבש בבוקר איזה יפות הם,
איזה נשים יפות יש בשדרות איזה אוכל תאים הן
מכינות? איך אני אלך משם
ואיך אני אגדל שם ילדים עוד פעם?
אי אפשר, אי אפשר.
זה כמו האהבה הכי גדולה שלך שמתה
כמו לימור
כמו ליבו אותו דבר
האהבה הכי גדולה שלך
איך אני אוהבת את המאפיות בשדרות איזה
גרעינים טעימים יש אצלנו המסעדות הכי טובות
בארץ
ואני לא מדומיינת.
את יכולה לבוא לסיבוב אני אקח אותך לכל
המקומות הכי שווים.
יבוא יום אני אגיע לשם שאני אצליח להגיד את
המשפט הזה שלך.
אמן אמן
לאן את הולכת עכשיו, בסדר? לכות ולכעוס המון
על
מהסוף
בסוף אני חושב שיצא כל הכאב ויצאו כל הדעות
אמן
ושם את הולכת? את הולכת לשם
אמן, אני חושבת שברגעים האלה זה כל כך חשוב,
ההבנה שעם ישראל הוא נשמה 1 גדולה. כי בשביל
שאני ארשה לעצמי לבכות צריך שיהיה בתוך
הנשמה הזאת גם אנשים כמוך שאומרים בסדר תרשו
לה לבכות שנייה הנה אנחנו פה עכשיו אנחנו
נחזיק את זה והנה אלה שמאמינים שיבוא משיח
ומחזיקים עוד חלק בנשמה והנה שהם בבואינג
והם מחזיקים חלק אחר בנשמה וכאילו אני אומרת
לעצמי איזה מזל זה שאנחנו 1 בסוף זה כמו
להרשות למקומות בלב שלך להיות סתומים אבל את
שמכה לגמרי
ממש