דר׳ גלי מיר תיבון, ובעלה, אלוף במילואים נעם תיבון, יצאו השכם בבוקר שבת, שבעה באוקטובר, לים בתל אביב. ב6:30 החלו אזעקות, ובהמשך להן ווטסאפ מסעיר מאמיר, הבן שבנחל עוז, המודיע כי מחבלים חדרו לקיבוץ. בעוד בנם הצעיר מצטרף מיד ליחידתו, גלי ונעם, נסעו מיד לכיוון נחל עוז, כדי להציל את משפחתם. בזמן זה הם אינם מודעים להיקף התקיפה בדרום. הם נסעו בכבישים ריקים, ובכל פעם שנתקלו במחסום, עשו כל שביכולתם להזעיק את כוחות הבטחון לקיבוץ. לאחר שסייעו בחילוץ זוג חוגגים מפסטיבל נובה, התפצלו דרכיהם. נעם נסע לנחל עוז וגלי נשארה במיגונית ליד קיבוץ מפלסים. נעם חזר לשם כעבור שעה עם חיילים פצועים שאסף לרכב שלהם, והיא הסיעה אותם לבית חולים, בשעה שהוא התקדם שוב לנחל עוז. בסופו של דבר, החיילים שהיא פינתה ניצלו, ואילו נעם הצטרף לכוחות הצבא שטיהרו את הקיבוץ וסייע לפנות ממנו את התושבים ששרדו את מתקפת החמאס, כולל אמיר ומשפחתו. מספר ימים לאחר מכן שמעה גלי על יוזמה קטארית לשחרור חטופים, שאינה זוכה למענה מישראל. היא הניעה מהלך ציבורי, המקדם את עסקת החטופים הראשונה. בדבריה של גלי בולטת תחושת ההפקרה וההבטחה שלא קוימה בין מדינה לאזרחיה. ראשית ההפקרה בפלישה לישובים, ובהעדר מענה צבאי הולם בזמן, והמשכה בהפקרת החטופים. המלחמה הזאת שינתה את פני המדינה, טוענת גלי. הסיפור הזה לא יסתיים, עד שכל החטופים ישובו לביתם.