החטיפה
לואיס ובת זוגו קלרה, אחיה, אחותה ואחייניתה, שהתארחו בביתה, שמעו את הטילים בשבת בבוקר וחמישתם נכנסו לממ"ד. הם ראו בטלוויזיה את הטנדר בשדרות ומחבלים בבארי וקראו בווטסאפ שיש מחבלים בתוך הקיבוץ. המחבלים נכנסו לבית דרך החלונות, ירו בדלת הממ"ד ופרצו אותו. הם משכו את חמישתם החוצה, לכיוון גדר הקיבוץ. בני המשפחה הועלו על טויוטה לבנה והוסעו משם לכיוון הגבול הפרוץ, חצו אותו והמשיכו לכיוון חאן יונס. הם הורדו ברגל למנהרה עמוקה וחשוכה תוך דחיפות וצעקות והובלו בריצה דרך סדרת מנהרות, עד שהועלו משם. הנשים הולבשו בבגדים של מקומיים והם הוסעו בסמטאות רפיח, עד שהגיעו לבית והועלו לקומה שנייה.
השבי
לאחר יומיים הועברו לבית אחר ושם נשארו כל תקופת השבי. לואיס בישל להם ולשומרים, כל יום. הם נכנסו לשגרת הישרדות והמידע החיצוני שקיבלו היה רק מבעל הבית, לעיתים מידע חלקי ומוטה. הם העבירו את הזמן בצפייה בחלון, במשחקים ובהקשבה לאנקדוטות של לואיס מחייו וניסו לתמוך זה בזה. לואיס יצר קשר אישי קרוב עם בעל הבית והרגיש שהוא דאג להם, אפילו לתרופות. הלילה לפני הפסקת האש הראשונה היה ליל הפגזות קשות של צה"ל, ואחריו נודע להם על שחרור הנשים. פרננדו ולואיס נשארו בעזה וחלקו ביניהם הכול. יחד דמיינו מאכלים וטיסות וחלמו על השחרור.
החילוץ
לילה אחד נשמע פיצוץ אדיר ולואיס החל לברוח לכיוון המדרגות, כששמע חיילים קוראים לו בעברית. החיילים שכבו עליו ועל פרננדו וגלגלו אותם למרפסת, תוך כדי שאמרו בקשר "היהלומים בידינו". הם הסיעו את שניהם עד למסוק שלקח אותם לבית החולים שיבא. שם פגשו אותם רופאים, נתנו להם בגדים נקיים ואוכל והם נפגשו עם משפחותיהם. הם נמצאים במעקב סדיר של מרפאת החטופים וכל בני המשפחה מקבלים תמיכה נפשית.
לואיס וקלרה גרים כיום בתל אביב ונפגשו עם האפיפיור, עם שגרירים וקהילות ברחבי העולם, במאבק לשחרור החטופים. לואיס הקים את מיזם "התקווה" בכיכר החטופים ומעיד שלמד להעריך את כוחותיו ויכולותיו, מנסה לבלות עם משפחתו ושינה את עמדותיו לגבי סיכויי השלום.