בשבת בבוקר גויס שריה, מפק"צ ביחידת הניוד 5516 של חטיבת מילואים 551. הם התרכזו בהתארגנות ובהצטיידות והיו מנותקים מהמתרחש. שריה וצוותו יצאו בסביבות שבע בערב לקיבוץ סעד, ואבטחו את הקיבוץ מפני חוליות מחבלים שהסתובבו בשטח. בבוקר יצאו לקיבוץ מפלסים, ולאחר כמה דקות חזו מראות, שלדבריו, לא ניתן להתכונן אליהם: גופות מוטלות, כל 5-10 מ' רכב הפוך או שרוף, עשן שחור, פיח, רכבים ישראלים יחד עם אופנועים וטנדרים של החמאס. כאוס רצוף לאורך קילומטרים, עד שהגיעו למפלסים. משם חזרו צפונה בכביש 232, יחד עם רופא ואנשי רבנות, כדי לפנות גופות של ישראלים מהרכבים השרופים, והיו הראשונים לטפל בהן. תפקידם היה לאפשר פיזית את חילוץ הגופות מהרכבים: להפוך רכבים, לנתץ חלונות וכד'. לדבריו לא היו ניצולים שכן החמאס לא השאירו כלום, ו"ממש וידאו שלא נשאר כלום". ריכוז גדול של רכבים כאלו היו כבר סמוך לשער הקיבוץ. הם חילצו גופה של רוכב אופניים שנשארה שלמה, לא כשאר הגופות בהמשך, אותן מצאו ירויות, מושחתות או שרופות, שלדים שרופים, גלי עצמות, ואפילו שרידים של כף יד של מבוגר אוחז בכף יד של ילד. הם מצאו גם חלקי גופות, לרבות איברים פנימיים. שריה מעיד כי חלק מהרכבים היו שרופים עד כדי כך שנראו ריקים, אך נמצאו בהן אפר ושרידי עצמות שהיו מרותכות עם הברזל במושבי הרכב. שריה נמנע להסתכל בגופות, ככל שהתאפשר, כדי שיוכל להמשיך ולתפקד. נאסר עליהם לצלם את הגופות, והם לא עסקו בתיעודן, והקפידו לנהוג בהן בכבוד. בשעות הצהריים פגשו באזרחים עובדי זק"א, מצויידים ומיומנים, ומסרו להם את המשך הטיפול בגופות. הצוות חזר לתפקידי אבטחה בסעד ובמפלסים, אך את מה שראו שם - לא ישכח לעולם.