שירי קמה בבהלה למטח יריות חריג ב-6:30 בבוקר. שלושה מילדיה ישנו בממ״ד, ואחת הבנות ישנה אצל סבתה. בעלה נסע מוקדם מהבית. ב-7:07 הבינה שיש חדירה לקיבוץ והם שמעו יריות קרובות וערבית. לא הייתה קליטה והיא התרכזה בהרגעת הילדים. מדי פעם חזרה הקליטה וכך נודע לה על מחבלים בבית גיסתה ויריות על בית הוריה בקיבוץ. היא תרגלה עם הילדים את האפשרות שמחבלים יכנסו אליהם ובמקביל החזיקה את ידית הדלת. לא נשארו כמעט מים והם רק הרטיבו שפתיים. סביב 14:00 שירי הכניסה מים ושקית בייגלה. הילדים נרדמו והיא החלה לכתוב הודעות פרידה. בלילה הילדים נרדמו והיא נשארה דרוכה. בראשון בבוקר הגיע אלעד, בעלה, ואמר שניתן לצאת מהממ״ד. הוא טיפל בילדים ושירי, כמנהלת הקהילה, החלה לתפעל את פינוי הקהילה מול הצבא. הם יצאו מהקיבוץ במשאיות צבאיות ב-17:30, תחת אש, ודרך מראות זוועות, עד אילת. שירי ארגנה את הקהילה ומנסה לייצר לה ודאות.

עדות זו תועדה ע״י ״קיבוץ עדויות״.