תקציר העדות
"לקחנו את הסיכון הכי גדול בחיים שלנו, ופתחנו" - שלומית צמח מספרת על שבעה באוקטובר בבארי
העדות המלאה
עדות
שלומית צמח
שלומית שהתה עם בעלה בממ"ד לאורך השבת. היא מתארת רגעי פחד נורא, צעקות בערבית וירי בלתי פוסק, מחבלים השוברים ובוזזים את הבית ומנסים לפתוח את דלת הממ"ד. הם שהו בחושך, לא דיברו ביניהם, רק ראו את התכתובות הקשות בווטסאפ - שריפת בתים, חטיפות, רציחות. הם דאגו לחמשת הילדים שלהם: שחר יצא עם כיתת הכוננות והשאיר את אשתו ושני ילדיו בממ"ד. הבן ירדן מחוץ לבארי, איתי לבדו בביתו בקיבוץ, שי ועידו ביחד בממ"ד בשכונת הצעירים. רק בערב הגיעו חיילי דובדבן. הם פחדו וסרבו לפתוח את הדלת, עד שהשתכנעו שזה צה"ל. סייעו לחיילים בחילוץ השכנים לבית שלהם. שלומית היתה עסוקה בדאגה לבאים - חלקם פצועים, אחרים בטראומה - למרות שלא אכלה ושתתה כל היום. למחרת התחילו לפנות אותם מהקיבוץ לנתיבות. היא פגשה חברים מכיתת הכוננות והבינה שמשהו רע קרה לשחר. לקח עוד שבוע עד שהתברר שנהרג בקרב במרפאת השיניים. שלומית ומשפחתה נדדו במשך שנתיים לצובה, לים המלח, לתל אביב ולחצרים, אך מתכוונים לחזור לבארי.
תאריך התיעוד:
24.11.2025
איפה התרחש האירוע:
בארי
שם המתועד/ת:
שלומית צמח
ארגון:
ללא
שפה:
עברית
צילום:
דובי בירן
ראיון:
מושיק גרוס
עריכת וידאו:
דניאל דנציגר
עריכת תוכן:
ענת ליבנה
עריכת קול:
אריזה:
שיר קדיס אלדד
עריכת צבע:
קרדיט:
מדיה נוספת
יהודה אסולין
"נוצר מאבק. אני והנכד. הם פותחים ואנחנו סוגרים" יהודה אסולין על הלחימה בביתו מול המחבלים
חיים מדינה
"משהו אצלי הבין שאני רואה את מה שאני רואה, אבל קפאתי" - חיים מדינה מספר על שבעה באוקטובר על כביש 232
דרורית וייס
"מה שהחזיר את תחושת האונים היה הקמת מערכת החינוך"- דרורית וייס מספרת על שבעה באוקטובר בסעד
רות בן ואליד
"ידענו שאנחנו חייבים לשמור על הקהילות שלנו. להחזיר אותם" - רות בן ואליד על אתגרי מערכת החינוך במלחמה
אירית אפרתי
"חברים מקבלים הודעות על ילדים פצועים וילדים מנותקי קשר" אירית אפרתי מעין הבשור מספרת על 7.10
